# פז

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/139/87/

כל זמן שאין האדם זוכה לתפלה בשלמות, אז עדין אין לו מקום לה' ועדין הוא נע ונד ומטלטל. ואפלו אם עוסק בתורה, עדין אינו בטוח שישאר קים על עמדו, כי מי יודע מה יעבר עליו. כמו שאנו רואים כמה וכמה אנשים שעסקו בתורה בהתמדה גדולה כמה וכמה שנים ואחר־כך נתרחקו מהתורה ונפלו למה שנפלו רחמנא לצלן. על כן עקר המקום והמעמד דקדשה הוא תפלה, כי על־ידי תפלה זוכין להשאר קים על עמדו תמיד אפלו אם יהיה איך שיהיה. כי אם אינו זוכה רק לתורה לבד, אף־על־פי שבודאי טוב מאד וזה עקר התכלית, כי הם חיינו וארך ימינו, אף־על־פי־כן אחר־כך כשנופל חס ושלום מן התורה אז אין לו במה להחיות את עצמו. אבל כשזוכה לתפלה יש לו תקוה לעולם, אפלו אם יעבר עליו מה.

כי על־ידי תפלה יכולין להתקרב להשם יתברך תמיד אפלו אם הוא כמו שהוא. כי אף־על־פי שהוא רחוק מכל הקדשות ומכל התורה, ואינו יכול להחיות את עצמו בשום דבר, אף־על־פי־כן אם יתלה עיניו למרום ויתפלל להשם יתברך ממקום שהוא שם, עדין יש לו תקוה, בבחינת מה שאמר דוד המלך עליו השלום בשביל כלל ישראל: "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד" וכו', וסים אחר־כך: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". כי על ידי תפלה ותחנונים להשם יתברך יכולין לחזק את עצמו תמיד, כי תפלה היא בחינת מעמד ומקום, אפלו ביון מצולה חס ושלום, שאין שם שום מעמד. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'אין עמידה אלא תפלה' כי תפלה הוא עקר המעמד של כל אחד. ועל כן מי שרוצה להיות איש הישראלי באמת צריך לאחז בשניהם, בתורה ותפלה, כי שניהם כאחד טובים אשר אם יפל חס ושלום, האחד יקים את חברו כנ"ל: שם.