# צא

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/139/91/

מבאר בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, (לקוטי א' סימן ב') שעקר הכלי זין של איש הישראלי הוא התפלה. ומי שזכה לחרב התפלה, כמו שכתוב: "בחרבי ובקשתי", ופרש רש"י 'בתפלתי ובקשתי' - צריך לידע איך ללחם עם החרב, להיות קולע אל השערה ולא יחטיא, שלא יטה לימין או לשמאל עין שם. הינו שלא יטעה חס ושלום שהתפלות הם לריק חס ושלום, מחמת שזה כמה שצועקים ואינם נושעים, שזה בחינת נוטה לשמאל. וכן אל יטעה לומר: מה לנו להרבות בתפלה מאחר שעקר הישועה הוא רק בחסדו לבד, אם כן נסמך רק על חסדו. שזה בחינת נוטה לימין שלא כראוי. כי באמת צריכין להרבות מאד בתפלה תמיד ולידע האמת, שאין אנו כדאים לפעל בתפלתנו, כי אם בחסדו, ואף־על־פי־כן אנו צריכין לעשות את שלנו להרבות בתפלה תמיד, והשם יתברך יעשה את שלו וימשיך עלינו חסדו למענו ויושיענו מהרה למען שמו (ועין לעיל באות מ"ז). והנה מבאר שם (בלקוטי א' סימן ב' הנ"ל) שעל־ידי תקון הברית זוכין לתפלה. ועל כן יוסף ששמר את הברית זכה לבכורה, שהוא בחינת עבודת התפלה. כי הבכור נוטל פי שנים, שזה בחינת חרב התפלה שיש בה פי שנים, שתי בחינות. 'שבחו של מקום ושאלת צרכיו' בחינת חרב פיפיות, שתי פיות, ונטלה מראובן על־ידי שחלל יצועי אביו, כי כל הפוגם בברית נוטלין ממנו התפלה, עין שם.

וזה בחינת מצות מילה, בחינת חתוך ופריעה. ומובא שקלפת הערלה והפריעה הם בחינת קלפת עשו וישמעאל, הינו כי הם בחינת פגם הברית, והם שני מיני קלפות שמבלבלין דעת האדם מלהתחזק בתפלה. כי עשו עמלק הוא בחינת קלפת הערלה הגמורה, כי הוא כפר בעקר ואינו מודה בתפלה כלל ומטעה לב האדם שכל התפלות הם לריק ואינם מועילים חס ושלום, ועל כן נאמר בו "ויבז עשו את הבכורה" שהוא בחינת עבודת התפלה כנ"ל. ועל־ידי שחותכין את הערלה החופה על הברית, על־ידי־זה מבטלין קלפתו הרעה ונמשך בחינת תקון הברית, שעל־ידי־זה זוכין להתחזק בתפלה תמיד. אבל עדין יש קלפה שניה שהוא קלפת עור הפריעה, שהוא בחינת קלפת ישמעאל שמשם נמשך טעות אחר בלב, להתרשל בתפלה חס ושלום, מחמת שנדמה לו שכבר שמע השם יתברך בודאי את תפלתו. בפרט כשרואה איזה צמיחת קרן ישועה, שאז נדמה לו שכבר נתקבלה תפלתו והוא מתרשל להתפלל יותר, וזה נמשך מבחינת קלפת ישמעאל, שנקרא כן על שם "כי שמע ה' אל עניך", ותרגומו: 'ארי קביל השם ית צלותיך'. ועל־ידי מצות פריעה מבטלים גם הקלפה הזאת וזוכין להתחזק בתפלה תמיד ולהיות מודה על העבר, על הצמיחת קרן ישועה שראה, ולצעק לעתיד לבוא. כי עדין לא נגמרה הישועה, ועדין אנו צריכין הרבה ישועות מאד כל ימי חיינו, עד שנזכה לבוא למה שאנו צריכין לבוא אשר בשביל זה באנו לעולם הזה, ועל כן צריכין להרבות בתפלה תמיד.

וזה בחינת "וישב מרדכי" ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, 'ששב לשקו ולתעניתו'. כי אף־על־פי שכבר ראה ישועה נפלאה כזאת, שהרכיבוהו על סוס המלך וקראו לפניו וכו', אף־על־פי־כן לא נתרשל על־ידי־זה מתפלתו. וכן אצל אסתר כתיב "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך וכו' ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן" וכו'. וזה מרמז על כלל כנסת ישראל שהם בחינת אסתר, שאפלו כשרואין ישועות ונסים גדולים ונפלאים, שהסטרא אחרא, בחינת המן עמלק, כבר נפלה מאד, ותלו אותו ואת בניו על העץ, אף־על־פי־כן אינם מסתפקים בזה ועדין הם עומדים ומתפללים ובוכים ומתחננים לפניו יתברך כבן המתחטא לפני אביו, להעביר את רעת המן שהוא סטרא־אחרא לגמרי, שיזכו להטהר להתקדש לגמרי. ובאמת כשהאדם מתרשל בתפלה מחמת שנדמה לו שכבר פעל בתפלתו הרבה, שזהו בחינת קלפת ישמעאל, קלפת הפריעה כנ"ל, על־ידי־זה חס ושלום נתעכב גמר ישועתו ויתארך גלותו חס ושלום, מאחר שנתרשל בתפלה, ואז יחזר ויתעורר בחינת קלפת עשו הרשע שהוא בחינת קלפת הערלה ויאטם ויטמטם לבו לגמרי מלהתחזק בתפלה. ועל כן באמת 'מל ולא פרע כאלו לא מל' כי על־ידי־זה חס ושלום, חוזר ונעור גם קלפת הערלה הנ"ל, על כן צריכין להעביר שניהם כדי לזכות להתחזק בתפלה תמיד כנ"ל: שם, הלכות נחלות, הלכה ד'.