# צד

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/139/94/

כל הרוצה לגשת אל הקדש, לזכות להתקרב להשם יתברך, העקר להרבות בתפלה ושיחה בינו לבין קונו כמבאר כבר כמה פעמים. אבל גם זה בעצמו כבד על האדם מאד ונדמה לו שאין לו שום דבורים ואינו יודע ממה להתחיל לדבר, וברב פעמים נדמה לו שלבו בל עמו ואם ידבר איזו דבורים הם גם כן בלי שום התעוררות הלב. ועל כן צריכין בתחלה לעמד כאלם. רק ישתוקק ויצפה ויתלה עיניו למרום שישפיע לו דבורים חמים כגחלי אש, ויישב דעתו היטב. היכן הוא בעולם ולהיכן נתעה, וגדל עצם הרחמנות שיש על נפשו שנתרחק כל כך מאביו שבשמים, רק אף־על־פי־כן צריך לחפש ולמצא בעצמו גם הנקדות טובות שיש בו עדין וכח וזכות הצדיקי אמת הנשען עליהם בכדי שלא יפיל אותו הרע שלו ליאש עצמו לגמרי חס ושלום. אבל לפני השם יתברך יעמד כדל וכרש וכאלם לא יפתח פיו, ולעמד ולצפות ולהשתוקק שישפיע לו השם יתברך דבורים חמים, בכדי שיוכל להמשיך על עצמו קדשת התורה, שיזכה מעתה לקבל ולקים את דברי התורה, עד אשר על־ידי־זה בעצמו זוכה אחר־כך להתעוררות גדול ומדבר בחמימות דקדשה, בבחינת: "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב" וכו', ועל־ידי־זה דוקא "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני".

וזה בחינת חשמ"ל שדרשו רבותינו זכרונם לברכה: 'עתים חשות עתים ממללות' ודרשו עוד 'חיות אש ממללות'. הינו שעקר תקון הדבור הוא על־ידי שחשים ושותקין תחלה כאלם לא יפתח פיו. רק משתוקקין ברצון חזק להשם יתברך ומרחמין על עצמו ברחמנות גדול, כאשר כל אחד יודע בנפשו גדל הרחמנות שעליו בכל עת. ועל־ידי־זה דיקא נתעוררין רחמי השם יתברך עד שמתחילים לצפצף ולדבר קצת, בבחינת: "ומעפר אמרתך תצפצף". עד שזוכה אחר־כך לדבורים חמים כגחלי אש בחינת חיות אש ממללות. ועל־ידי־זה זוכה אחר־כך להתקרב אל הקדשה ולבחינת קבלת התורה בשלמות. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מנצפ"ך צופים אמרום. כי מנצפ"ך הם בחינת חמשה גבורות שהם בחינת אש והם שרש חמשה מוצאות הפה, שזה בחינת הדבורים חמים כגחלי אש. שזוכים לזה על־ידי ששותקים תחלה וצופים ומיחלים ומחכים לחסדי השם, בבחינת: "ואני בה' אצפה אוחילה לאלהי ישעי". בחינת: "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'", על־ידי־זה דוקא זוכים לשלמות הדבורים הנ"ל. וזה גם כן בחינת: "אין אמר ואין דברים" וכו', בחינת השתיקה והעדר הדבור, רק על־ידי התקוה והיחול שזה בחינת: "בכל הארץ יצא קום" מלשון קווי ויחול לחסדי השם, ועל־ידי־זה: "ובקצה תבל מליהם". וזה גם כן בחינת מה שבסדר הבריאה החשך והלילה קודם לאור. כי החשך הוא בחינת חשכת הדעת והעדר הדבור, שזה בחינת השתיקה שקודם לדבור, בחינת ח"ש מ"ל הנ"ל. כי בלילה אז הוא בחינת השתוקקות וכסופין להשם יתברך בבחינת: "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי" וכו', ונאמר: "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה" וכו'. ואחר־כך זוכין על־ידי־זה לאור יום שהוא שלמות הדבורים שהם עקר האור בבחינת: "פתח דבריך יאיר".

והכלל, כי אי אפשר לדחק את השעה כלל. כי תכף כשרוצין להתקרב להשם יתברך באמת אז צריכין לזהר מאד מהריסה, שלא לדחק את השעה חס ושלום, כי רב ההרפתקאות חס ושלום הוא רק על־ידי־זה שזה בחינת אזהרת "פן יהרסו" שהזהירם לישראל בשעת מתן תורה. רק צריכין להמתין ולחכות הרבה לתשועת השם, שזה בחינת 'הבא לטהר מסיעין לו אומרים לו המתן' דיקא, וצריכין להרבות רק בתפלה ותחנונים להשם יתברך. וגם בזאת אסור לדחק את השעה שירצה שיפעל בקשתו תכף, שזה בחינת: 'אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום'. ואם יתן השם יתברך, יתן, ואם לאו, ימתין עוד וירבה עוד להתחנן לפניו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לענין חזוק התפלה: "קוה אל ה'" ואם לא נתקבלה תפלתך חזר וקוה. אך אפלו בדבורי התפלה בעצמם גם כן אי אפשר לדחק את השעה, שזה בחינת מה שהיה רוצה כל אחד שתכף שנכנס להתבודד ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, אזי יפתח פיו ותכף ומיד ידבר דבורים הרבה לפני השם יתברך, דבורים שלמים וחמים כגחלי אש ובהתעוררות גדול. ומחמת שלאו כל אדם זוכה לזה, ובכל פעם נדמה להאדם שאין לו דבורים ואין לו שום התעוררות כלל, על־ידי־זה הוא מתרשל לגמרי גם מתפלה ותחנונים. על כן צריכין לידע זאת היטב, כי גם זה הוא בחינת 'דוחק את השעה'. כי אי אפשר להמשיך שלמות הדבורים הנ"ל כי אם על־ידי השתיקה והיחול שקדם הדבור. כי צריכין תחלה לדם ולשתק רק להמתין ולהתגעגע ולכסף ולהשתוקק לחסדי ה' שישפיע לו דבורים שלמים, ואחר־כך זוכה על־ידי־זה בעצמו לפרש שיחתו לפני השם יתברך בהתעוררות גדול ככל אשר עם לבבו, שזה בחינת ח"ש מ"ל בחינת עתים חשות עתים ממללות, חיות אש ממללות כנ"ל: שם, הלכות גזלה, הלכה ג.

ועין בספר "עלים לתרופה" מכתב שע"ו, שכתב שם בזה הלשון: שצריך כל אחד לילך בזה להתחיל בכל פעם לקים ענין בחינת חשמ"ל הנ"ל, דהינו להתחיל לשתק ולחרש לפני השם יתברך בתשוקה גדולה אליו יתברך וברחמנות גדול על עצמו שנתרחקתי כל כך, עד שאיני יודע כלל מהיכן להתחיל לדבר בבחינת: "כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כלה נאלמתי לא אפתח פי" וכו', כי כבר נדמה לי שהתחלתי כמה פעמים ועדין אני רחוק כל כך וכו', כאשר יודע כל אחד בנפשו והשם יתברך מלא רחמים רבים תמיד. ועל־פי רב יחוס עליך ויפתח פה לאלם כמוך ממש. ממש כמו אלם הפותח לדבר וכמו שדברנו על פסוק "בורא ניב שפתים" (עין לעיל אות ע"ט), שהשם יתברך בורא ממש מחדש ניב שפתים, שנוכל לפרש שיחתנו בעצם ההתרחקות איך שהוא אפלו אם היה כן אלפים פעמים כי לגדלתו אין חקר. ובפרט כי באמת אנו מאמינים ומעט יכולים לראות ולהבין שאף־על־פי־כן איך שהוא בודאי לא נאבד שום דבור ושום צעקה אפלו משאול תחתיות ממש, כנשמע מפי אדוננו מורנו ורבנו הקדוש כמה פעמים ואנו צריכין להאמין בזה באמונה שלמה.

בפרט כי כל אחד יכול להבין בעצמו שאם לא היה מתחזק באלו הצעקות והכסופים טובים וכו' בודאי היה גרוע יותר ויותר בלי שעור, כי אין קץ להתגרות הבעל דבר שרוצה להאביד ולעקר את האדם לגמרי חס ושלום, כאשר כבר שקעו כמה נפשות על־ידי־זה. והעקר על־ידי שלא התחזקו בכל הנ"ל. וברוך אלהינו שחמל עלינו בדור היתום הזה ובדור החדש הזה, על אלו הדורות נאמר ביותר "ותרד פלאים ואין עוזר לה", שנאמר על דורות הללו מהגלות המר הזה, כאשר אנו רואים ומבינים מרחוק מה שנעשה בעולם את המעשה הרע הנעשה תחת השמש, לולא השם שהיה לנו ושלח לנו אדוננו מורנו ורבנו הקדוש אור חדש נורא ונשגב כזה, שעשה ועושה עמנו מה שעושה ומחזיקנו ברחמיו בשבעה משיבי טעם כאלה. על כן עלינו להודות ולהלל להשם יתברך תמיד ולילך בארחותיו הקדושים להתחיל בכל עת מחדש לקים ככל הנ"ל, וגדול השם ולגדלתו אין חקר והכל יתהפך לטובה, עין שם.