# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/140/12-3/

וזה בחינת יעקב ולאה ורחל. רחל זה בחינת תורה שבעל־פה שהיא כרחל לפני גוזזיה, שהכל גוזזים ופוסקים ממנה הלכות (כמו שמבאר ב"לקוטי מוהר"ן" חלק א' סימן י"ב). לאה זה בחינת תפלה בחינת: "ועיני לאה רכות", שהיתה בוכה שלא תפל בחלקו של עשו, בבחינת: "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם". יעקב זה בחינת כלליות התורה בחינת: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", הינו בחינת תורה שבכתב. כי תורה שבכתב ותורה שבעל־פה הם בחינת איש ואשה בחינת יעקב ורחל כידוע. וכבר בארנו שעקר התפלה שעושים מתורה הוא על־ידי תורה שבעל־פה שהיא בחינת חדושין דאוריתא הנמשכים משלש־עשרה מדות וכו', שעל־ידי־זה דיקא יודעים לעשות מהתורות תפלות, ועל כן לאה ורחל כחדא חשיבי כמובא בזהר הקדוש ובכתבי האר"י זכרונו לברכה. ויעקב שהוא יסוד התורה היה כל עבודתו ברחל שהיא בחינת תורה שבעל־פה, כי אין שלמות לתורה שבכתב בלא תורה שבעל־פה, ואי אפשר להוליד שם עבודה ומצוות ומעשים טובים מתורה שבכתב כי אם על־ידי תורה שבעל־פה, כי מתורה שבכתב בעצמה אין יודעים שום מצוה בשלמות כמבאר כל זה במקום אחר, ועל כן היה כל עבודתו של יעקב ברחל. אבל באמת אי אפשר לזכות לקים התורה והמצוות בשלמות שהם בחינת 'יעקב ורחל', כי אם על־ידי תפלה ותחנונים וכנ"ל שהם בחינת 'לאה' וכנ"ל.

ומחמת שתורה ותפלה הם תלויים זה בזה שאי אפשר לזכות לתורה כי אם על־ידי תפלה ואי אפשר לזכות לתפלה כי אם על־ידי תורה, כי צריכין ללמד תורה כדי לידע על מה להתפלל, אבל גם לזכות ללמד תורה צריכין תפלה. וכמו שאנו מתפללין בכל יום "והאר עינינו בתורתך ותן בלבנו בינה וכו' ללמד וללמד" וכו' ומחמת זה אין יודעים מהיכן ההתחלה. ועל כן אפלו יעקב אבינו עליו השלום, לא היה יכול לעמד על הדבר וסבר שהכרח להדבק תחלה ברחל שהיא בחינת תורה שבעל־פה, כי לכאורה נראה כך שצריכין להתחיל מעסק התורה וכנ"ל, וגם כי רחל היא בחינת עלמא דאתגליא כמובא, הינו כי הכל רואין מעלת חדושין דאוריתא הנמשכין מתורה שבעל־פה וחביבין בעיני כל, מחמת שיש בהם חכמה ושכל גדול הנגלה לעין כל, והחכמה חשובה בעיני הכל. אבל לאה היא בחינת עלמא דאתכסיא כמובא, כי חשיבות ומעלת התפלה סתום ונעלם מעיני הכל, כי תפלה הוא רק בחינת אמונה ואי אפשר להבין ענין התפלה בשום שכל כלל. ועל כן נאמר על התפלה 'כרם זלת' ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, 'אלו דברים וכו' ובני אדם מזלזלין בהם'.

וזה בחינת: "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה ועיני לאה רכות", כי יופי הדור התורה שבעל־פה הכל רואין וחשוב בעיני הכל, והכל רצין אל המשנה, אבל "ועיני לאה רכות", שהיתה בוכה תמיד. שלא תפל בחלקו של עשו. וזה רמז על כנסת ישראל, על כל אחד ואחד מישראל, שצריך לבכות כל כך כמו לאה עד שהיו עיניה רכות שלא תפל בחלקו של הס"ם [הסמ"ך מ"ם] חס ושלום, שהוא שרו של עשו. אבל מעלת וחשיבות ענין זה של תפלה אין הכל רואין כי היא בחינת עלמא דאתכסיא כנ"ל ועל כן אפלו בני אדם הכשרים אין רצין אחריה כל כך ואדרבא, מזלזלין בה כנ"ל ואפלו יעקב לא היה יכול לעמד על הדבר ועבד ברחל דיקא כנ"ל.

ולבן הארמי ברמאותו הגדולה רצה להטעות את יעקב ולהחליף לו לאה ברחל, כי לבן לא ידע כלל מעלת התפלה, כי הוא בודאי זלזל בתפלה לגמרי, ועל כן סבר שאין בלאה שום חשיבות כלל וסבר שרמה את יעקב מאד במה שהחליף לו לאה ברחל. אבל באמת הכל מאת השם היתה, כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך ובאמת הכל היה לטובה גדולה, כי רחל הצדקת מסרה סימניה לאחותה לאה שלא תתביש. כי יעקב מסר הסימנים לרחל בחינת: "הציבי לך ציונים" ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: 'עשו סימנים לתורה שלא תשתכח ולא תתחלף שלא לגלות פנים לתורה שלא כהלכה'. וכל הסימנים הם בבחינת תורה שבעל־פה, שהיא בחינת רחל, ששם כל המסרת והסימנים. אבל רחל שהיא בחינת תורה שבעל־פה מוסרת כל הסימנים לאחותה לאה, שהיא בחינת התפלה, ומלמדת אותה איך לדבר עם יעקב שהוא כלל התורה, ואיך לעשות מהתורה תפלה. ואז באמת נכללין רחל ולאה יחד, כי תורה שבעל־פה ותפלה שניהם בחינה אחת כנ"ל, ושניהם מתחברין עם יעקב שהוא יסוד כלל התורה, והכל כדי להוליד שנים־עשר שבטי יה, שיש בהם ארבעים ותשע אותיות, שהם כנגד ארבעים ותשעה שערי־תשובה, שזהו בחינת תהלים, שכל זה הוא בחינת שעושים מהתורות תפלות כנ"ל. כי באמת בכל הדברים שאין יודעים מהיכן ההתחלה, כמו בענין תורה ותפלה הנ"ל, צריכין להתחיל משניהם. דהינו ללמד קצת היום ולעסק בתפלה קצת היום ואז אף־על־פי שבתחלה עדין אינו יודע היטב סדר תפלה ואיך לעשות מתורה תפלה, אף־על־פי־כן השם יתברך מרחם עליו ומאיר עיניו ומוסר לו סימני ודרכי התורה, ומלמד אותו לפי בחינתו איך לעשות מתורה תפלה, ואחר־כך על־ידי התפלה יודע להשיג את התורה יותר, וכן בכל פעם שכל אחד מחזיק את חברו, התפלה את התורה והתורה את התפלה, וזהו סוד מה שבתחלה רחל שהיא התורה שבעל־פה מוסרת סימניה ללאה שהיא התפלה כנ"ל.

וזה בחינת מה שאיתא בדברי רבותינו זכרונם לברכה, שרחל בעצמה שכבה תחת המטה ודברה הסימנים עם יעקב בעת שנזדוג עם לאה כדי שלא תתביש לאה. ואיתא בכתבי האר"י זכרונו לברכה, סוד גדול ונורא על זה, שכך הדבר בסוד היחודים העליונים, שבעת שמזדוג האור הנקרא יעקב עם האור הנקרא בחינת לאה אז בחינת רחל תחת המטה וכו', עין שם בעץ חיים. ועל־פי דרכנו הנ"ל מכון היטב הסוד הזה לענין תפלה הנ"ל (כידוע בכונות, שכל היחודים העליונים נעשין כפי עבודת התחתונים ובפרט על־ידי תפלה שהוא עקר שלמות היחוד), הינו כי בעת שאיש ישראלי נכנס להתפלל תפלתו ושיחתו לפני השם יתברך, שיזכה להתקרב אליו ולקים תורתו ומצוותיו, ורוצה לעשות מתורה תפלה, אבל עדין אין מלה בלשונו לדבר כי עדין אינו יודע דרכי וסימני התורה ואינו יודע איך להתפלל ולדבר ולשיח, אז בחינת 'רחל' שהיא בחינת 'תורה שבעל־פה', בחינת חדושין דאוריתא מעתיקא סתימאה, שמהם נמשכין הדרכים לעשות מתורות תפלות כנ"ל, אז היא בעצמה מרחמת על איש ישראלי הזה המתפלל שהוא בחינת 'לאה' כנ"ל ומוסרת לו הסימנים והדרכים של התורה, ומדברת בעצמה עם דודה בחינת 'יעקב' בחינת כלל שרש התורה כדי שיוכל לעשות מתורה תפלה כדי שיזדוגו תורה ותפלה יחד כדי שיולידו מעשים טובים.

וזה בחינת הדבורים הנשפעים לאדם בעת שנכנס להתבודד ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, שבתחלה אינו יודע שום דבור לדבר, וכשהוא חזק בדעתו ומכריח עצמו אף־על־פי־כן לדבר, אזי על־פי רב באים לו דבורים שלא עלו על דעתו שידבר אותם, ואלו הדבורים נשלחים לו מן השמים ונמשכין מבחינה הנ"ל. ועל כן עקר ההולדה על־ידי לאה שילדה ששה שבטים. כי עקר תולדותיהם של צדיקים, שהם מעשים טובים, הם על־ידי התפלה שהיא בחינת לאה עלמא דאתכסיא כנ"ל, וגם כל ההולדה של רחל היתה רק בזכות שמסרה סימניה לאחותה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק: "ויזכר אלהים את רחל", הינו שכל הולדות הצדיקים שמולידין מעשים טובים על־ידי התורה שזהו העקר כי 'לא המדרש הוא העקר אלא המעשה', עקר ההולדה הוא רק על־ידי שמוסרים הסימנים ללאה שהוא התפלה, הינו על־ידי שגם כל למוד תורתם הוא בשביל לזכות לעשות מתורתם תפלות כנ"ל. כי כל הצדיקים לא זכו למדרגתם בעבודת השם כי אם על־ידי התבודדות ותפלות וכו' כמבאר בשיחותיו הקדושות.

ועל כן זכה יעקב שגם השפחות נכללו בקדשה. כי שפחה גימטריא משנה עם הכוללים, כמובא בכתבי האר"י זכרונו לברכה. וכשאין לומדין כראוי, לשמר ולעשות ולקים, רק להתיהר ולקנטר, אז נאמר: "ושפחה כי תירש גברתה". אבל על־ידי למוד ששה סדרי משנה כראוי מבררין הטוב מן הרע על־ידי שמבררין המתר מן האסור וכו', ואז בחינת השפחה נכללת בקדשה תחת יד גברתה, כמו שהיה בקריעת ים סוף, "ראתה שפחה על הים" וכו', ואי אפשר להוליד מן התורה הולדה דקדשה כי אם כשמכניעין הסטרא־אחרא עד שנכללת השפחה בקדשה. וזה סוד האבות שנשאו שפחות. אבל אברהם אף־על־פי שהכניע בחינת שפחה בישא על־ידי שמסרה לו שרה את שפחתה וזכה אחר־כך להוליד בקדשה את יצחק, אף־על־פי־כן עדין לא נתהפכה מרע לטוב לגמרי, ועל כן גוף ההולדה של השפחה היה הולדה דסטרא־אחרא שהוא ישמעאל.

אבל יעקב אבינו על־ידי שזכה לשניהם לרחל וללאה ושניהם נכללו יחד שזהו בחינת שעושין מהתורה תפלה, שעל־ידי־זה עקר ההכנעה של השפחה בישא לגמרי עד שנתהפכה מרע לטוב גמור, כי עקר הכנעת הסטרא־אחרא בשלמות הוא על־ידי תפלה שעושין מהתורות, שעל־ידי־זה זכו כל הצדיקים למדרגתם כנ"ל, על כן זכה יעקב לשא את השפחות בקדשה גמורה עד שזכה להוליד גם מהם הולדות קדושות ונוראות שהם שבטי יה. כי מתורה בפני עצמה יש לפעמים יניקה להסטרא־אחרא חס ושלום, שהוא בחינת שפחה בישא שמכניס בדעתו ללמד שלא לשמה כנ"ל ואז הוא בחינת: "ושפחה כי תירש גבירתה" שהוא בחינת 'משנה' וכמרמז בתקונים. וכן מתפלה בפני עצמה תוכל הסטרא־אחרא להתאחז שמכניס בדעתו להתפלל לצרך גופו לבד וכנ"ל. אבל כשנכלל תורה ותפלה יחד וכל תפלתו שיקים את התורה כדי שידע לעשות תפלות מהתורה, שיזכה לשמר ולעשות ולקים, אז נכלל תורה ותפלה בתכלית היחוד ואז: 'יתפרדו כל פועלי און', ואין להסטרא־אחרא שום יניקה, אדרבא הרע נתהפך לטוב והשפחות נכללין בקדשה, שזה בחינת יעקב, שעל־ידי־זה שזכה ללאה ולרחל שהם בחינת תורה ותפלה ביחד, על־ידי־זה זכה להוליד גם מהשפחות שבטי יה כנ"ל, ועל־ידי־זה עקר התשובה ועקר הסליחה של ראש־השנה ויום־הכפורים שאז עוונות נתהפכין לזכיות וכנ"ל: