# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/140/13-3/

וזה בחינת יום־טוב שאסורין בו כל המלאכות כמו בשבת, לבד אכל נפש שמתר ביום־טוב. כי עקר התכלית שבשביל זה נברא כל אדם הוא תורה ותפלה. כי זה עקר הקיום והחיות והתכלית של כל אדם, אשר בשבילו נבראו, כל העולמות והכל בשביל התכלית הזה, שיזכה לעסק כל ימיו בתורה ותפלה, וילך מדרגא לדרגא עד מדרגה עליונה שיש בתורה ותפלה. ואם היה אדם זוכה לזה בשלמות, אז היו מתבטלים כל היגיעות והטרחות של כל העסקים והמלאכות הכלולים בשלשים ותשע מלאכות. כי כל יגיעות המלאכות שבשביל הפרנסה, הכל נתהוה מחטא אדם הראשון שפגם בתורה ותפלה, כי המצוה שנצטוה שלא לאכל מעץ הדעת היה בחינת תורה כי בזה היה כלול התורה כידוע, וגם היה צריך להתפלל אז בכדי להשלים תקון הבריאה בשלמות, וכמו שפרש רש"י על פסוק ואדם אין וכו', כשבא אדם והתפלל על הגשמים ירדו וצמחו, עין שם. והוא אכל מעץ־הדעת ובזה פגם בבחינת תורה וגם לא היה יכול עוד להתפלל תפלתו, שהיה צריך להתפלל בשביל תקון העולמות, ועל־ידי־זה נגזר יגיעת הפרנסה ושלשים ותשע מלאכות בחינת: "בעצבון תאכלנה" וכו'.

ועל כן גם עכשו כל אדם כפי מה שזוכה לעסק בתורה ותפלה בשלמות יותר כמו כן זוכה לבטל מעצמו זהמת הנחש שמשם נמשך טרדת המלאכות, וזוכה שתהיה מלאכתו נעשית על־ידי אחרים, כמו שיהיה לעתיד בזמן שכל ישראל יעסקו רק בתורה ותפלה, כתיב: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וכו'. כי זה כלל גדול שכל קיום העולם וכל ההשפעות אינם נמשכים כי אם על־ידי תורה ותפלה. כי עקר בריאת העולם היה על־ידי התורה, כמו שכתוב: "ואהיה אצלו אמון", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: 'אל תקרי אמון אלא אומן'. וגם עכשו כל קיום העולם וכל חדוש מעשה בראשית שבכל יום הכל הוא רק על־ידי התורה. אך כל החיות וההשפעות הנמשכין על־ידי התורה אין נגמר ציורם בשלמות ואין יורדים להעולם, כי אם על־ידי התפלה, כי התפלה היא עקר הכלי שעל ידה נגמר ציור השפע לטוב ונמשך לתוך העולם. ועל כן כל אחד כפי מה שזוכה לעסק בתורה ותפלה, והעקר לעשות מהתורה תפלה כנ"ל, כמו כן זוכה על־ידי־זה להמשיך כל ההשפעות והברכות ולבטל ממנו יגיעת וטרדת המלאכות כנ"ל.

וזהו החלוק שבין שבת ויום־טוב, שביום־טוב מתר מלאכת אכל נפש ובשבת גם זה אסור. כי שבת הוא בחינת עלמא דאתי שאז יתבטל הכל ולא ישאר רק תורה ותפלה שיזכו הצדיקים לעתיד, על כן אז בשבת מתבטלין כל השלשים ותשע מלאכות לגמרי, כי מתקים העולם רק על־ידי תורה ותפלה שנמשך קדשתם אז מהקדשה של לעתיד ונשלמין ועולין אז בתכלית העליה והשלמות, ועל כן שבת הגן גם על אדם הראשון כמו שאמרו רבותינו ז"ל. אבל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים שהוא הגאלה הראשונה שהיה על־ידי משה, שזכינו על ידה לקבלת התורה, אבל בחינת עלית התפלה בשלמות לא נתברר אז עדין עד שיבוא משיח שעל ידו תהיה הגאלה האחרונה, כי בכלליות העולם גאלה ראשונה ואחרונה הם בחינת משה ודוד שזה בחינת תורה ותפלה. על כן ביום־טוב מתרין עדין מלאכת אכל נפש, הינו בחינת המלאכות שהם סמוכים לאכילת האדם, שזה בחינת גמר ציור השפע להחיות האדם, שזה נעשה על־ידי התפלה כנ"ל. כי המלאכות שהם רחוקים עדין מאכל נפש הם בחינת התהוות והמשכת השפע הנעשה על־ידי התורה כנ"ל.

ועל כן בימי החל, שאז יש אחיזה להחיצונים וצריכים יגיעה גדולה לברר ולהעלות את התורה והתפלה, על־כן יש אז יגיעת כל השלשים ותשע מלאכות ששולטין בימי החל, מחמת שאז אין שלמות להתורה והתפלה, וצריכין יגיעה לבררם לבטל מהם אחיזת החיצונים, וכל זמן שיש ברור צריכין מלאכות כידוע. ובשבת, מחמת קדשת עצומו של יום, נתבטלין אחיזת החיצונים לגמרי ועולים התורה ותפלה בשלמות גדול, על כן אז בטלין כל המלאכות. אבל ביום־טוב אין נמשכת הקדשה מעצומו של יום כי אם בבחינת עליות התורה שזכינו אז לקבל אחר הגאלה ראשונה, אבל התפלה עדין לא נתברר בשלמות. ועל כן דרשו רבותינו זכרונם לברכה שבני אדם מזלזלין בה, כי שלמות עליות התפלה יהיה רק לעתיד על־ידי משיח כנ"ל.

נמצא שגם ביום־טוב, אף־על־פי שיש לנו כח אז להעלות גם התפלה בשלמות יותר ובעליה יתרה, מחמת תוספות קדשת יום־טוב, אבל עדין אינה מתבררת ועולה בשלמות כמו בשבת, על כן יש אז עדין מלאכת אכל נפש שהם המלאכות של גמר ציור השפע שנמשך על־ידי תפלה, שהתפלה צריכה ברור עדין כנ"ל. ובאמת מחמת שהתפלה אינה בשלמות על כן גם התורה אינה בתכלית השלמות. ועל כן בימי החל יש אחיזה להחיצונים גם בהתורה וצריכין יגיעה לבררם כנ"ל, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: לא זכה - נעשה לו סם מות, רחמנא לצלן. כי תורה ותפלה שניהם תלויים זה בזה, רק אף־על־פי־כן אין נוגע הפגם כל כך בהתורה כמו בהתפלה ואין בני אדם מזלזלין בה כל כך, ועל כן ביום־טוב שיש בו תוספות קדשה מרבה, על כן בהתורה אין נוגע אז שום חסרון ופגם כי אם בהתפלה ועל כן אסורים בו כל המלאכות חוץ מאכל נפש כנ"ל.

וזה שמבאר בכתבים שבשבת מקבלין תוספת אור גדול ביותר בתוך לבושין, אבל ביום־טוב תוספת האור הוא קטן משבת, אבל הוא בלא לבושין. וכל זה מחמת הנ"ל, כי בשבת נשלם גם עלית התפלה, ועל־ידי התפלה יכולין לקבל כל האורות הגדולים והנוראים בתוך לבושין שנעשין ונגמרים על ידי התפלה, שהוא בחינת אמונה. כי שבת נקראת כלה על שם שכלולה מהכל כמובא. כי אמונה ותפלה, שהוא בחינת קדשת שבת, כלול מכל האורות שבעולם, כי כל האורות שאי אפשר לקבל על־ידי שום דעת יכולין לקבל על־ידי אמונה, בחינת תפלה, שהוא בחינת שבת כנ"ל. אבל ביום־טוב, שתוספת קדשת עצומו של יום הוא רק בבחינת תורה, על כן אין מקבלין אז אור גבוה כל כך והוא בלא לבושין כי עקר הלבושין והכלים נגמרים על־ידי התפלה וכנ"ל.

והנה עקר עליות התפלה הוא רק כשעושין מתורה תפלה וזה שקורין בתורה בשעת התפלה. ועל כן בכל יום שיש בו תוספת קדשה ביותר, שאז עולה התפלה בעליה גדולה ביותר, על כן קורים בו קרואים ביותר, עד שבשבת שאז עקר שלמות עליות התפלה כנ"ל על כן קורין בו שבעה גברי, שהם כנגד השבעה רועים, שעל ידם עולים התורה והתפלה בשלמות כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הטעם של הקוראים בתורה משום בטול מלאכה, שביום שיש בו אסור עשית מלאכה ביותר קוראין בתורה מספר גברי ביותר, הינו כנ"ל, כי אסור מלאכה בשבת ויום־טוב הוא כפי עליות התפלה בשלמות, וכמו כן לפי עליות התפלה הם מספר העולים לתורה גם כן. כי תורה ותפלה הם תלויים זה בזה וביום שאין עליות התפלה בשלמות, ועל כן יש בו עדין אחיזת החיצונים עד שצריכין עדין לעשות מלאכות כנ"ל, גם התורה אין לה שלמות כל כך, אך בשבת קדש שאז עולה התורה והתפלה בתכלית השלמות על כן כל המלאכות בטלות בו לגמרי וקוראין בו שבעה גברי כנ"ל: