# הקדמה

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/154/

מי האיש החפץ חיים, מי החס על נפשו באמת, מי החפץ לזכות לעבודת התפלה, שעל ידה מקבלים עקר החיות. כמו שכתוב תפלה לאל חיי. ועל ידה משפיעין חיות לכל העולמות, כמובא בספר "לקוטי מוהר"ן" חלק א' סימן ט' ישים לבו להדברים אשר נקבצו ובאו בספר הזה. אשר ידבר בהם ממעלת התפלה וההתבודדות במקום מיחד, לשפך שם נפשו ולבו כמים נכח פני ה' ולבקשו על כל מה שיחסר לו להאדם, הן בצרכיו הגשמיים והן בעבודת השם ורק על־ידי־זה יכול להושע בכל דבר. כי הדרך הקדוש הזה הוא הדרך הישן שדרכו בה אבותינו ונביאינו ורבותינו הקדושים זכרונם לברכה מעולם. כמו שמצינו אצל אדם הראשון שאמר הכתוב: וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כי לא המטיר וכו' ואדם אין וכו', ופרש רש"י, ובשלישי שכתוב בו תוצא הארץ, לא יצאו, רק על פתח הקרקע עמדו, עד שבא אדם הראשון והתפלל עליהם, וירדו וצמחו האילנות והעשבים.

וכן אצל נח מובא בזהר חדש: תנו רבנן, מה השיב הקדוש־ברוך־הוא לנח כשיצא מן התבה וראה כל העולם חרב והתחיל לבכות עליו ואמר, רבונו של עולם נקראת רחום היה לך לרחם על בריותיך. השיבו הקדוש־ברוך־הוא, רעיא שטיא. כען אמרית דא ולא בזמנא דאמרית לך, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ואני הנני מביא את המבול מים וכו', כל האי אמרית לך בדיל דתיבעי רחמין על עלמא וכען דיתאביד עלמא פתחת פומך למללא קדמי בבעין ובתחנונים. כיון דחזא נח כך הקריב עלווין וקרבנין וקם והתפלל לפניו וכו', וירח ה' את ריח הניחוח זה ריח תפלתו וכו', עין שם.

וכן מצינו אצל אברהם, כשאמר הקדוש־ברוך־הוא לאברהם זעקת סדם ועמרה כי רבה, מיד ויגש אברהם ויאמר וכו', והרבה דברים נגד הקדוש־ברוך־הוא בתפלתו אולי יש חמשים צדיקים וכו' אולי יחסרון וכו', וגם דרשו חכמינו זכרונם לברכה, על הכתוב: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, שתקן "תפלת שחרית". וכן אמר הקדוש־ברוך־הוא לאבימלך, השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וכו' ויתפלל אברהם אל האלהים ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, במדרש רבה שם, כיון שהתפלל אברהם התר הקשר הזה.

וכן מצינו אצל אליעזר עבדו, בלכתו לבקש הזווג של יצחק בנו פרש שיחתו לפניו יתברך בתפלתו, ויאמר ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד וכו', ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, במדרש רבה שם שאמר, רבונו של עולם: התחלת - גמור, הינו שפעל אברהם בתפלתו ובקשתו שתתן לו את יצחק למאה שנה, גמר עמו חסדו למצא הזווג לבנו.

וכן מצינו אצל יצחק, ויצא יצחק לשוח בשדה, ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, שתקן "תפלת מנחה" ואמרו שם במדרש רבה, צפתה רבקה שידו שטוחה בתפלה אמרה, ודאי אדם גדול הוא מיד שאלה עליו מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו. ואחר־כך כשראה רבקה עקרה כתיב, ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, ודרשו חכמינו, זכרונם לברכה, ששפך תפלות בעשר, דבר אחר שהפך את הגזרה בתפלתו.

וכן מצינו אצל יעקב כתיב, ויפגע במקום, ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, שתקן "תפלת ערבית" ופרש שיחתו לפני השם יתברך ואמר, אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וכו' ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש וכו'. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, במדרש רבה שם, נטל הקדוש־ברוך־הוא שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאלתן של בנים. ועוד אמרו במדרש רבה, כל הארבע־עשרה שנים שהיה יעקב בבית לבן לא שכב בלילה ומה היה אומר, חמשה־עשר שיר המעלות שבתהלים כי יעקב עסק בזה ביותר לפרש שיחתו לפניו יתברך בכל לילה כמובא. וכן כששלח המלאכים אל עשו אמר לפניו יתברך הצילני נא מיד אחי וכו'.

וכן כל האמהות הקדושות עסקו בתפלה ותחנונים. ואמרו במדרש למה נתעקרו האמהות בשביל שהקדוש־ברוך־הוא מתאוה לתפלתם ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (מדרש רבה פרשת וירא) על שרה כשנלקחה לבית אבימלך כל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואומרת רבון העולמים וכו', וברבקה כתיב, לנכח אשתו ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, זה עמד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת. וברחל מצינו שאמרה, דנני אלהים וגם שמע בקלי וכו' נפתולי אלהים נפתלתי וכו' ופרש רש"י בקשות החביבות לפניו וכו' וכן כתיב בה וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. ועוד כתיב בה רחל מבכה על בניה וכו'. ובלאה כתיב, ועיני לאה רכות, ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, שהיתה בוכה ומתפללת שלא תפל בחלקו של עשו.

וכן כל השבטים כלם הלכו בדרך הזה כמובא. וכששלח יעקב את בנימין עמהם אל יוסף אמרו חכמינו ז"ל (במדרש רבה מקץ), אמר להם יעקב, הרי הכסף והרי הדורון והרי אחיכם וכו', אמרין לה צלותך אנן בעין, אמר להון אם צלותי אתון בעין, ואל שדי יתן לכם רחמים וכו', מי שעתיד לומר ליסורים די הוא יאמר ליסורי די.

וכן כשהיה יוסף בבית האסורים הרבה להתפלל לפני השם יתברך, כמו שאנו מתפללים מי שענה ליוסף בבית האסורים הוא יעננו. וכן כשלקח יוסף את בנימין כתיב, ויגש אליו יהודה, ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, מצינו הגשה לתפלה.

וכן אבותינו כשהיו במצרים כתיב, ויהי בימים הרבים ההם ויאנחו בני־ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים. וכן על הים כתיב, ויצעקו בני־ישראל אל ה'. ואמרו במדרש רבה (פרשת בשלח), יונתי בחגוי הסלע וכו' השמיעני את קולך, השמיעני קול לא נאמר, אלא השמיעני את קולך, אותו הקול שכבר שמעתי במצרים, כי הקדוש־ברוך־הוא מתאוה לתפלתן של ישראל וכו', עין שם.

וכן משה רבנו, עליו השלום, ידוע בדברי חכמינו זכרונם לברכה, כמה עסק כל ימיו בתפלה ותחנונים על עצמו ועל ישראל. חטאו בעגל ־ ויחל משה וכו', וכתיב: ואתנפל לפני השם ארבעים יום וכו'. ובמדרש רבה דרשו על הכתוב ויחל משה , שלמד אותו הקדוש־ברוך־הוא איך להתפלל לפניו ואמר לו: אמר כך, עשה את המר מתוק וכו'. אמר משה לפני הקדוש־ברוך־הוא: לא כך אמרת לי במרה, הוי מתפלל ואמר עשה את המר מתוק, אף עכשו חלי מרירתם של ישראל ורפא אותם, הוי ויחל משה. וכתיב בזהר חדש מהו ויחל, מלמד שהתפלל עליהם עד שאחזתו חלחלה. רבנן אמרינן, עד שנתן נפשו עליהם מן העולם הזה ומן העולם הבא דכתיב, ואם אין מחני נא, (ועין גם במסכת ברכות ל"ב). חטאו במרגלים ויתפלל משה, במתאוננים ויצעק משה וכו', וכן במרים כשנצטרעה כתיב, ויצעק משה אל ה' "אל נא רפא נא לה". וכן כשנגזר עליו שלא יכנס לארץ כתיב, ואתחנן אל ה' ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, במדרש רבה (פרשת ברכה) שהתפלל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן, ואיתא שאם היה מתפלל עוד תפלה אחת היה נענה. ועין שם במדרש כמה תפלות שהתפלל משה ביום הסתלקותו. וכן על יהושע התפלל יה יושיעך מעצת מרגלים.

וכן כלב כשראה שמשה לא התפלל עליו הלך והשתטח על קברי אבות להתפלל שלא יהיה נסת בעצת מרגלים.

וכן אהרן בעת הנגף במעשה קרח, ויקח את המחתה, והרבה אז מאד להתפלל לפני ה' יתברך כמו שאנו מתפללים מי שענה לאהרן במחתה וכו'.

וכן פינחס בקומו מתוך העדה כתיב, ויעמד פינחס ויפלל.

וכן יהושע כשהכו אנשי העי מישראל, ויקרע יהושע שמלותיו ויפל על פניו ארצה וכו' ויאמר אהה ה' אלהים וכו'.

וכן בימי השופטים כשחטאו ישראל, ויחר אף ה' בישראל ונתנם ביד אויביהם. מה עשו בני־ישראל, ויזעקו אל ה' עד שרחם עליהם והעמיד עליהם שופט והצילם, וכן היה בכל שופט ושופט.

וכן שמשון הגבור כשנקרו פלשתים את עיניו, ויאסרוהו בנחשתים ויקרא שמשון אל ה' ויאמר זכרני נא וחזקני נא אך הפעם וכו'.

וכן חנה כאשר ה' סגר רחמה, ותתפלל אל ה' ובכה תבכה וכו' והיה כי הרבתה להתפלל, ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, ב"מדרש שוחר טוב" מכאן שכל המרבה בתפלה הוא נענה. וכן אמרו במסכת יומא כ"ט, צדיקים - כל זמן שמרבין בתפלה, תפלתם נשמעת. וכן כתיב אצל חנה: ואשפך את נפשי לפני ה' וכו' אל הנער הזה התפללתי וכו' ותתפלל חנה ותאמר וכו', ודרשו חכמינו זכרונם לברכה, ב"שוחר טוב" התחילה סודרת דברים עם ודויים.

וכן בימי שמואל הנביא כשגברו הפלשתים על ישראל, ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה' ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה'. (ופרשו המפרשים ששפכו לבם כמים) ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'.

וכן כל הנביאים עסקו הרבה בתפלה, כמו שמצינו אצל אליהו שאמר, חי ה' אשר עמדתי לפניו, ופרשו המפרשים אשר אני רגיל לעמד לפניו בתפלה. וכן כשמת בנה של הצרפית כתיב, ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי תשב נא נפש הילד וישמע ה' בקול אליהו. וכן בהר הכרמל כשקבץ את כל ישראל ואת נביאי הבעל ורצה לגלות להם שיש אלהים בישראל כתיב, ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים וכו' ענני ה' ענני. וכן על כל הנסים שעשה אלישע, אמרו חכמינו זכרונם לברכה: ואלישע כי עבד ברחמי הוא דעבד. וכן ביונה הנביא כתיב ויתפלל יונה ממעי הדגה וכו'. וכן בחבקוק כתיב, תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות וכו' וכן על כל הנביאים דרשו חכמינו זכרונם לברכה, במדרש רבה פרשת וירא, ותפלת צדיקים ישמע - אלו נביאי ישראל. ועין ירמיה כ"ז, כתיב שם: "ואם נביאים הם וכו' ופגעו בה' צבאות".

וכן דוד המלך, עליו השלום, הוא עסק ביותר כל ימיו בתפלה ותחנונים וזעקות ושועות להקדוש־ברוך־הוא ולפרש שיחתו לפני השם יתברך, עד שזכה לחבר מזה ספר תהלים הקדוש שכלו מלא צעקות ושועות להשם יתברך. וחכמינו זכרונם לברכה, דרשו בזהר חדש פרשת נח, וישלח את העורב זה דוד שבא מיהודה, שאמר אנכי אערבנו, שהיה קורא תמיד להשם יתברך כעורב וכו', דבר אחר שהיה הולך בהרים (להתבודד שם ולפרש שיחתו לפניו יתברך) כעורב דכתיב, ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי וכו'.

וכן שלמה בנו כשבנה את בית־המקדש כתיב במלכים־א ח', ויעמד שלמה לפני מזבח ה' נגד כל קהל ישראל ויפרש כפיו השמים, עין שם כל תפלתו באריכות. וכן חזקיהו מלך יהודה בחליו כתיב אצלו, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל וכו'.

וכן בדניאל כאשר הצרך להגיד לנבוכדנצר פתרון החלום כתיב, אדין דניאל לביתה אזל ולחנניה מישאל ועזריה מלתא הודע ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנא וכו', וכאשר גזר דריוש המלך אשר כל איש שיתפלל מן כל אלהים ואנשים עד חדש ימים ישלך לגב האריות כתיב שם, ודניאל על לביתה וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם וזמנין תלתא ביומא הוא מצלא ומודא קדם אלהה. וגם כשנשלך לגב האריות הרבה להתפלל להשם יתברך, כמו שאנו מתפללים מי שענה לדניאל בגב האריות וכו'. וכן שוע וצעק לפני השם יתברך על חרבן ירושלים כמו שכתוב (דניאל ט'): ואתנה את פני אל ה' האלהים לבקש תפלה ותחנונים בצום ושק ואפר ואתפללה לה' אלהי ואתודה ואמרה אנא ה' וכו', הטה אלהי אזנך ושמע וכו' ועוד אני מדבר בתפלה וכו'. עין שם כל תפלתו באריכות.

וכן חנניה מישאל ועזריה כשנשלכו לתוך כבשן האש כתיב בזהר אחרי דף נ"ז, מאן שזיב לאלין על דהוי מצלן קמי קדשא בריך הוא וכו', עין שם ועל זה אנו מתפללים מי שענה לחנניה מישאל ועזריה בתוך כבשן האש הוא יעננו.

וכן בעזרא כתיב, ואקרא שם צום על הנהר וכו' לבקש ממנו דרך ישרה וכו' ונצומה ונבקשה מאלהינו וכו' ויעתר לנו. וכן כשנשאו ישראל נשים נכריות צעק עזרא מרה על זאת: בשתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך וכו', עין עזרא ט' כל תפלתו באריכות.

וכן מרדכי ואסתר בשושן הבירה צעקו והתפללו הרבה להשם יתברך, כמבאר במגלת אסתר ובמדרש אסתר ובתרגום שני.

וכן אחר־כך באו אנשי כנסת הגדולה וסדרו לנו כל התפלות שיתפלל כל אדם להשם יתברך בשחרית, במוסף, במנחה וערבית, וכן כל חכמינו זכרונם לברכה הקדושים, התנאים והאמוראים, הרבו מאד להתפלל לפני השם יתברך כמבאר במסכת ברכות תפלת התנאים שסדרו לעצמם להתפלל אחר תפלת שמנה עשרה. וכן סדרו לנו הרבה תפלות בפרטיות על כל דבר ודבר, כגון תפלת הדרך וכן תקנו כשנכנס האדם למד את גרנו יאמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה בכרי הזה (בבא מציעה מ"ב), וכשנכנס האדם למרחץ יאמר: יהי רצון מלפניך שתכניסני לשלום ותוציאני ותצילני מאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבוא (ברכות ס), וכן כשנכנס האדם להקיז דם יאמר: יהי רצון מלפניך שיהיה עסק זה לי לרפואה וכו' (שם), וכן כשנכנס לכרך יאמר: יהי רצון מלפניך שתכניסני לכרך הזה לשלום (שם), והחליטו ואמרו הלואי שיתפלל האדם כל היום כלו.

וכן אחר־כך באו כמה צדיקים ועסקו בתפלה הרבה וחברו תפלות ופיוטים הרבה, עד שבא האר"י הקדוש זכר צדיק לברכה, ותלמידיו הקדושים וחברו לנו גם כן כמה תפלות כמו הספר "שערי ציון" וכו' ואחר־כך בא הבעל־שם־טוב הקדוש זכר צדיק לברכה, ועסק הרבה בהתבודדות ובפרישות וגלה גדל מעלת התפלה כידוע בספרים הקדושים, שנתיסדו על יסוד חכמת הבעל־שם־טוב הקדוש זצ"ל.

ועין בספר "סור מרע ועשה טוב" להרב הצדיק מורנו הרב רבי צבי מזידטשוב שכתב שם, אין לך מבחר העת להתבודדות כי אם בשעה זו אחר חצות לילה לעמד ולבקש על נפשו האמללה אשר נתרחקה בעוונותיה ממקור החיים, ויחפש בשעה זו כל מה שעבר, וידבר מעל לבו כעבד לפני רבו בפשוט ידים ורגלים בדברים רכים לאמר כבן לפני אביו, ובכל לשון אשר ידבר בתפלה בלשון המדינה שמדבר בלשונה ושומע, למען ירוץ דברו מהרה מכאב לב אשר כואב על עונותיו ופשעיו ויבקש מחילה וסליחה, וכדברי הזהר פרשת נשא דף קכ"ד מדחריב בי מקדשא לא אשתאר לנו אלא ודוי דברים בלבד. ויבקש מאלהיו שיעזרהו לעבודתו וליראתו בלב שלם ויאריך בענין זה ובודאי זה נבחר מכל התעניתים וכו' עין שם, ומביא שם גם כן בשם ספר "בית מדות" כתיבת יד המיחס להאר"י, זכר צדיק לברכה, שצריך האדם להתבודד בינו לבין קונו וידבר לאל יתברך רכות, כאשר ידבר העבד אל רבו ובן עם אביו, עד כאן לשונו.

וכן כל תלמידי הבעל־שם־טוב, הקדוש זכר צדיק לברכה, הלכו בדרך הזה עד שבא נכדו הוא אדוננו מורנו ורבנו הקדוש, אור האורות, אור הגנוז והצפון, הרב רבי נחמן, זכר צדיק וקדוש לברכה, מברסלב בעל המחבר ספרי "לקוטי מוהר"ן" ושאר ספרים וחדש הדרך הישן והקדוש הזה, שדרכו בו אבותינו מעולם ועסק הרבה בתפלה ותחנונים והתבודדות בשדות וביערים, כאשר יספר לקמן בהנהגותיו הקדושות עין שם, ואמר שכל עסקו הוא תפלה (עין "לקוטי מוהר"ן" חלק ב' סימן צ"ג) והוא האיר עינינו בחשכת אפלתנו ללמד אותנו דרכים ישרים איך להתנהג בזה. ואמר פעם אחת לאנשיו: תנו לבבכם לי ואוליך אתכם על דרך חדש שהוא הדרך הישן שדרכו בו אבותינו מעולם.

וגלה לנו אשר אין שום עצה להנצל מגדל התגברות היצר שתמיד הוא שוקק ומתאוה להכשיל את האדם, רק על־ידי התבודדות אשר כל אדם באיזה מקום וזמן שהוא ובאיזה מדרגה שהוא כפי אשר כל אחד יודע את נגעי לבבו ומכאובי נפשו, יקבע לעצמו מקום מיחד לשפך שם לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו בלשון שאנו מדברים בו, ולבקשו שיקרבהו לעבודתו יתברך ויעזרהו שלא יתפס ברשת הבעל דבר חס ושלום, ואפלו אם כבר חס ושלום, נכשל במה שנכשל אם לא יתיאש עצמו מצעקה ותפלה להשם יתברך, יזכה בודאי לקום מנפילתו, ואמר בזה הלשון: אפלו אז מען פאלט אין אבלאטא אריין, שרייט מען און מען שרייט און מען שרייט [אפלו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים] (שיחות הר"ן), וכן עוד דבר מזה בכמה וכמה לשונות.

וכן גם על צרכי האדם הגשמיים הזהיר מאד, שיתפלל האדם על כל דבר שיחסר לו הן דבר גדול והן דבר קטן כמו שמבאר בספר "לקוטי מוהר"ן" חלק א' סימן י"ד על פסוק: טוב ה' לכל, ופרש שם: טוב ה' לכל הדברים הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא. כשמאמין כך בודאי יהיה עקר השתדלותו בתר קדשא בריך הוא (הינו רק להתפלל אליו יתברך על כל דבר ודבר) ולא ירדף אחר תחבולות רבות, כי אינם מועילים כלל. ומעט דמעט המועילים, אינו יודע מהם ואינו יכול למצאם. אבל לקרא להקדוש־ברוך־הוא זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם וזה יכול למצא תמיד. כי הוא יתברך בנמצא תמיד עין שם. ואמר שהאדם צריך לקבל כל השפעתו והצטרכותו רק על־ידי תפלה, ועל כל הדברים, הן דבר גדול הן דבר קטן יתפלל להשם יתברך, כי אם לאו, אף שהשם יתברך נותן לו כל מה שצריך, הוא כמו בהמה, שהשם יתברך נותן לה גם כן כל הצטרכותה בלא תפלה. ובפרט לענין עבודת השם, בודאי אין שום עצה רק תפלה. ואמר שהתפלה הוא עצה כללית ושרש לכל העצות המובאים בספריו הקדושים, כי אמנם ספריו הקדושים מלאים עצות נוראות ונפלאות על כל דבר ודבר בעבודת השם, עצות ה' אשר לעולם יעמדו. אבל העצות בעצמם קשה מאד לקימם, ועל כלם עקר העצה הוא רק תפלה והתבודדות. ואמר שמקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש ישראלי כי אם על־ידי התבודדות.

וגם חזק אותנו מאד, שלא יפל האדם בדעתו כלל, כשרואה לפעמים שנעשה לבו מטמטם מחמת גדל הדחקות והיסורים העוברים עליו בגשמיות וברוחניות או מחמת טרדתו במשא ומתן, ואינו יכול לדבר את אשר עם לבבו, כי יקר מאד בעיני השם יתברך כל דבור ודבור שזוכה האדם לדבר לפניו יתברך מתוך עצם דחקו ועניותו בגשמיות ורוחניות. ואמר: אפלו כשאין האדם זוכה לדבר לפניו יתברך רק דבור אחד, ואפלו רק רבונו של עולם בלבד, גם זה יקר מאד אצלו יתברך. ולמד דעת אותנו אשר בעת שרואה האדם שהוא רחוק מאד מהשם יתברך ולבו מטמטם מאד ואינו יכול לפתח את פיו, מכרח האדם לחפש בעצמו נקדות טובות הנמצאים בו עדין, ויחיה עצמו בהם ולהודות להשם יתברך עליהם, ועל־ידי־זה יפתח פיו ויוכל להתפלל ולפרש שיחתו לפניו יתברך כראוי, כמבאר ב'לקוטי מוהר"ן' חלק א' סימן רפ"ב על פסוק אזמרה לאלהי בעודי, עין שם.

וכן הוא בגשמיות גם כן, כשעוברים על האדם צרות ויסורים שונים והם אוטמין את לבבו, עד שקשה וכבד לו אפלו להתפלל ולפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, אז דוקא צריך האדם לחפש ולמצא את ההרחבות שהשם יתברך מרחיב לו בתוך צרותיו, והטובות שעשה עמו עד הנה, ולהודות להשם יתברך עליהם, ועל־ידי־זה בודאי יפתח לבבו ויוכל להתפלל ולצעק להשם יתברך כראוי.

ועין ב"לקוטי הלכות", הלכות כלאי בהמה הלכה ד', שזה בחינת לעולם יהיה אדם מודה על העבר, ועל־ידי־זה יוכל להיות וצועק לעתיד לבוא, בחינת: לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא, ומפרש בזה מה שכתוב אצל דוד מזמור לדוד: בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי וכו', כי על־ידי שהתחיל לזמר המזמור, ולהודות להשם יתברך מה שאבשלום בנו רודף אחריו, כי סתם ברא מרחם על אבא על־ידי־זה היה יכול לצעק כראוי אחר־כך: ה' מה רבו צרי, ובלא העצה הזאת היה קשה לו אז לצעק להשם יתברך כראוי, עין שם ועין לקמן בפנים הספר הזה (אות מט).

ואמר אשר עקר הכלי זין של איש הישראלי לנצח את יצרו הוא רק התפלה והתבודדות, ועל־ידי כל דבור ודבור של תפלה והתבודדות הוא מנצח הרבה, כמובן כל זה ב'לקוטי מוהר"ן' ח"א סימן ב'. ואף־על־פי שמחמת שאין רגע בלא פגע בודאי היו צריכין לקים: "אין רגע בלא פגע ובקשה", אף־על־פי־כן גם מעט הדבורים שזוכה האדם לדבר לפניו מתוך עצם דחקו ועניותו, באיזה פעם ביום, ונושא עיניו למרום, ופורש כפיו לפניו יתברך, גם זה יקר מאד אצלו יתברך, וכמבאר גם בזהר הקדוש פרשת בלק על פסוק: תפלה לעני כי יעטף, כמה וכמה יקר אצל השם יתברך תפלת העני, אפלו העני המתפלל על צרכיו הגשמיים על חסרון פרנסתו וכיוצא, עין שם.

ועין ב"לקוטי הלכות" הלכות תפלת המנחה הלכה ז' שמבאר שם, שכל שכן וכל שכן כשאדם מרגיש עניותו ושפלותו במעשיו הרעים, ובפרט כשנופלין על האדם שני מיני העניות, שהוא עני מן הדעת מרבוי קלקוליו העצומים וגם הוא עני ומחסר פרנסה מאד, והעניות וחסרון פרנסתו מבלבל אותו מאד. וכשמשכיל על דרכיו ומטה לבו להרמזים והכרוזים שהשם יתברך קורא אותו בכל יום, ורואה שאין לו שום תקוה, כי מימין ומשמאל אין סומך. מעשיו מקלקלים מאד ופרנסתו דחוקה, ואשתו ובניו צועקים לחם ופרנסה ומלבושים ושאר הצטרכות ההכרחיים, וכשהוא מתגבר מכל זה ושופך שיחו לפני השם יתברך מתוך עצם עניותו ודחקו בבחינת תפלה לעני כי יעטף וכו' זה יקר מאד אצל השם יתברך, וכמו שכתוב: כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע, מכלל שראוי לבזותו ולשקצו ולהסתיר פניו ממנו, אך רבים רחמיו ואינו מבזהו ואינו משקצו וכו', עין שם דבריו המתוקים מדבש ותבין לנפשך עד כמה צריך האדם לחזק עצמו בענין זה של התבודדות ושיחה בינו לבין קונו בכל מה שעובר עליו.

ופעם אחת אמר, שיכולין להכיר באחד אם יש לו התבודדות. הינו, כי על־ידי־זה נתגלה על פניו בושה ויראה גדולה מהשם יתברך. ולא לחנם מתאר הפיטן את מראה הכהן הגדול בצאתו מבית קדש הקדשים: כיושב בסתר לחלות פני מלך, מראה כהן. ומכל זה תבין לנפשך מעלת המתבודד והיושב בסתר לשפך לבו ונפשו כמים נכח פני השם. גם גלה לנו, שעקר הזמן לזה הוא בלילה, שאז בלילה יתבודד האדם בינו לבין קונו ויפרש לפני השם יתברך את כל לבו ויחפש הרוח טובה הינו הנקדות טובות שיש בו עדין, ולבררם מתוך הרוח רעה, ועל־ידי־זה יזכר תמיד תכליתו האחרון לעולם הבא, כמו שמבאר ב'לקוטי מוהר"ן' חלק ראשון סימן נ"ד על פסוק: אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, עין שם.

וכן הזהיר מאד לעסק הרבה באמירת תהלים ושאר תחנות ובקשות, ולמצא את עצמו בתוך כל המזמורי תהלים, ואמר כי רק על ענין מלחמת היצר נתיסד כל ספר תהלים ועקרו נאמר בשביל כל אחד מישראל, שינצל ממלחמת היצר הרע וחילותיו שהם עקר האויבים והשונאים של האדם שרוצים להורידו לשאל תחתיות חס ושלום.

וכן הזהיר מאד לעשות מהתורות תפלות, הינו שבכל מקום שילמוד האדם, יתחיל להסתכל על עצמו כמה הוא רחוק מכל זה על־ידי מעשיו הרעים, וישפך על־ידי־זה את לבו לפניו יתברך, ויפרש על־ידי־זה את נגעי לבבו ומכאובי נפשו באותו העת מכל מה שעובר עליו, ואמר שנעשה מזה שעשועים גדולים למעלה. ואמר שעדין לא עלו שעשועים כאלה לפני השם יתברך, כמו אלו השעשועים שנעשין על־ידי התפלות אלו, שעושין מן התורות. ובודאי יזכה על־ידי־זה לתשובה שלמה ולחיי עולם.

וכן אמר פעם אחת לתלמידו הרב הצדיק הקדוש רבי נתן, זכר צדיק לברכה, בעל המחבר ספר "לקוטי הלכות" הנ"ל, בתחלת התקרבותו אליו זכרונו לברכה, בעת שנכנס אצלו פעם אחת לבדו וספר אז לפניו את כל לבו. וצוה אז עליו אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה, כמה הנהגות, ודבר עמו אז הרבה דברים המשיבים את הנפש להחיותו ולחזקו בעבודת השם. ובתוך דבריו לקח אותו אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה, בידו הקדושה סביב כתפיו ואמר לו בזה הלשון: "און וייטער איז זעהר גיט אז מען רעט זיך אויס דאס הארץ פאר השם יתברך אזו ויא פאר איין אמת'ן גוטן פריינד" [ויותר מזה טוב מאד כשמשיחין את לבו לפני השם יתברך כמו לפני חבר טוב אמתי]. והדבורים האלו נכנסו בלב תלמידו הקדוש מורנו הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה, כאש בוערת ממש והבין תכף אשר רק על־ידי עצה זאת בודאי יזכה לכל מה שצריך בעבודת השם, כי כל מיני מחשבות שיסבב היצר הרע בדעתו וכל מיני מניעות שימנענו כלם יספר לפני השם יתברך ויבקש מאתו רחמים ותחנונים על כל דבר שיעזרהו להיות כראוי לאיש ישראלי באמת.

וגם ספר מורנו הרב הצדיק רבי נתן, זכר צדיק לברכה, כי בעת שדבר עמו אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק וקדוש לברכה, ממערת אליהו שהיה שם בעת היותו בארץ־ישראל, אמר לו אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק וקדוש לברכה, שאז, בעת עמידתו שם, נצטיר בעיניו מעמד אליהו שם להתפלל ולהתבודד שם. ובזה הלשון אמר לו: "איך האב מיר אויס גימאלט אט דא איז גישטאנין אליהו און האט זיך אויס גירעט דאס הארץ פאר השם יתברך" [צירתי לעצמי איך שכאן עמד אליהו והשיח את לבו לפני ה' יתברך] וספר מורנו הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה, שאז נתעורר ונתחדש ונתחזק ביותר לעסק תמיד לפרש שיחתו לפני השם יתברך על כל דבר שחסר בעבודת השם יתברך, כי הבין אז מדבריו הקדושים האלו, שגם אליהו לא זכה למדרגתו, שלא טעם טעם מיתה וקבורה, רק על־ידי תפלה והתבודדות, כי הלא כבר אמר, אשר כל הצדיקים לא באו למדרגתם, רק על־ידי התבודדות בתפלה ובקשה לפניו יתברך.

והנה מורנו הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה, אשר ממש נתקים בו: לא מש מתוך האהל, אהלו של תורה של רבנו הקדוש, אור האורות וכו', בעל 'לקוטי מוהר"ן' זכר צדיק לברכה, הוא קבל דעתו הקדושה בשלמות נפלא יותר מכל תלמידיו הצדיקים, זכרונם לברכה, כי אדוננו מורנו ורבנו הקדוש, זכר צדיק לברכה, האיר בו הארת דעתו הקדושה כמאור הגדול במאור הקטן. ואמר עליו אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה, שהוא יודע ממנו יותר מכלם, והוא למד ולמד ועשה וקים כל דברי אדוננו מורנו ורבנו הקדוש, זכר צדיק לברכה, בתכלית השלמות, וגלה לנו דרכים ישרים בכל המדות טובות, ובפרט בענין תפלה והתבודדות, כפי אשר קבל מאדוננו מורנו ורבנו הקדוש, זכר צדיק לברכה, וחדש חדושים נוראים ונפלאים לחזק את כל אדם בעבודת השם, הלא המה כתובים על ספרי "לקוטי הלכות" הקדושים, שחבר אותם על כל ארבעה חלקי שלחן ערוך, בפקדת אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה, וגם חבר ספר "לקוטי תפלות" הכלול בהם תפלות תחנות ובקשות, רצויים ופיוסים, ודויים והתעוררות גדול לנפש כל איש ישראל, שיעורר האדם את עצמו, לזכר את אחריתו, אשר יסדם על יסוד המאמרים הקדושים שבספר "לקוטי מוהר"ן" בפקדת אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה.

ואמר פעם אחת על התפלות האלו לשון הכתוב: תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה, הינו שהתפלות האלה נכתבו לדור אחרון, ועתיד להבראות עם, שיהללו יה בהתפלות האלה, והפליג מאד במעלתם. וכתב בהקדמה לספר "לקוטי־תפלות" בזה הלשון: תפלות כאלו עדין לא היו בעולם וכו'. והזהיר מאד לעסק בהם תמיד, עין שם. ופעם אחת אמר - עכשו, שיצאו התפלות האלה בעולם, עתידים לתת דין וחשבון על כל יום ויום, שאין אומרים אותם. ואף־על־פי־כן כתב שם בהקדמה, שגם מזה אל ינח האדם את ידו, דהינו לעסק בכל יום בהתבודדות לשפך שיחו לפני השם יתברך בפרטי פרטיות על כל דבר ודבר שרואה שחסר לו באותו העת, ולעשות בעצמו מהתורה תפלות בלשון שמדברים בו, ורק על־ידי־זה יוכל להושע בכל דבר, כי אי אפשר לבאר בכתב בפרטיות כל הצטרכות האדם, ובפרט לפי השנויים שנעשים באדם בכל עת וזמן, עין שם.

ועין ב"שיחות־הר"ן" (סימן רכ"ט), שכתב שם: בתחלה היה זה עקר התפלה מה שכל אחד היה מדבר מה שבלבו לפני השם יתברך בלשון שהיו מדברים בו, אך אחר־כך ראו אנשי־כנסת־הגדולה וכו' ותקנו סדר התפלה, וכמבאר בהרמב"ם הלכות תפלה, עין שם. אך על כל פנים מדינא זהו עקר התפלה. על כן גם עכשו שמתפללים סדר התפלה שתקנו אנשי־כנסת־הגדולה, טוב מאד להאדם להיות רגיל להתפלל לפני השם יתברך תפלות תחנות ובקשות מלבו בלשון שמבין בו, שיזכהו השם יתברך לעבודתו, כי זה עקר התפלה, כנזכר לעיל וכו, עין שם. והנה ממילא מובן מזה, אשר כן גם עכשו, שזכינו שסדרו לנו הצדיקים שאחריהם תפלות נוראות כאלה, אף־על־פי־כן אל יסתפק האדם עצמו בזה לבד, אך צריך להרבות מאד לפרש שיחתו לפניו יתברך מלבו בלשון שמבין בו כל דבר בפרטיות, שרואה שחסר לו באותו העת, הן ברוחניות הן בגשמיות.

וראה ראינו באחרית הימים האלה בעת התפשטות החשך הנורא מאד, שרבים מעמנו נתרחקו מאד מאד מעבודת ה' ונשטפו בזרם מי הזידונים של עולם השפל הזה, ונטבעו ביון מצולה ואין מעמד כמו שכתוב: "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד", והכל רק מחמת אשר אינם משימים על לבם העצה הקדושה שכתוב אחר זה: "ואני תפלתי לך ה' וכו'", ורבים אינם יודעים שום דרך איך להתנהג בזה.

והן אמנם מי שמשים לבו ועיניו בספרי אדוננו מורנו ורבנו הקדוש ותלמידו הקדוש מורנו הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה, בודאי ימצא בהם דרך אמת ויציב ונכון איך להתנהג בענין הקדוש הזה. אך דבריהם הקדושים המדברים מענין זה מפזרים בין דרושיהם הקדושים ולאו כל אדם יכול למצא מבקשו בנקל וגם הלא הספרים האלה אינם מצויים ושכיחים ביד כל איש. לזאת שמנו אל לבבנו לקבץ בספר הזה מאמרים רבים מספרי אדוננו מורנו ורבנו הקדוש, זכר צדיק לברכה, ומספרי "לקוטי הלכות" הקדושים מתלמידו הקדוש המדברים מענין מעלת אמירת תהלים ומעלת המתבודד ושופך לבו כמים נכח פני ה' ודרכים ישרים הנחוצים לכל איש לדעת, איך להתנהג ולחזק עצמו בזה.

וקראנו שם הספר הזה "השתפכות הנפש" כי כלו מדבר איך שצריך כל אדם לשפך לבו ונפשו לפני השם, ורק זה הוא העצה הכללית על כל דבר ודבר הן ברוחניות והן בגשמיות. ובטח כאשר ישים האדם את עיניו ולבו על הדברים האלה הכתובים בספר הזה, יתעורר לבבו להרגיל עצמו לילך בדרך הקדוש הישן הזה שדרכו בו אבותינו מעולם, ועתיד להתחדש כשיבוא משיח צדקנו. כי רק הוא ימשיך בעולם הדרך הזה שילכו בו כל באי עולם, כמו שמבאר ב"לקוטי הלכות" הלכות ראש־חדש הלכה ה' וכמו שמבאר ב'לקוטי מוהר"ן' חלק א' סימן ב', שעקר כלי זינו של משיח הוא התפלה וכל המלחמות שיעשה וכל הכבישות שיכבש הכל משם. וגם כל הגאלה העתידה תלויה בזה כמו שכתוב: "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם". והשם יתברך ירחם עלינו שנזכה באמת לילך בדרך הקדוש הזה עד שיקים בנו מקרא שכתוב: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי" במהרה בימינו אמן:

הנהגות אדוננו מורנו ורבנו הקדוש מוהר"ן זצ"ל, בענין התבודדות כפי מה שכתוב בספורי שבחיו הקדושים:

בספר "שבחי הר"ן" בתחלתו, בספורי הנהגותיו ויגיעתו בעבודת השם כתוב, עקר עבודתו אשר על ידה זכה למה שזכה היה רק רבוי התפלות והתחנות והבקשות והרצויים והפיוסים שהיה רגיל מאד להתפלל ולהתחנן לפניו יתברך. והיה מרצה ומפיס אותו יתברך בכמה מיני תחנות ובקשות שיזכהו ברחמיו לקרבו לעבודתו יתברך. ועקר מה שהועיל לו היה התפלות בלשון אשכנז המדבר בינינו, שהיה רגיל מאד ליחד לו איזה מקום שמצא שאין שם בני אדם, והיה מפרש שיחתו לפני השם יתברך בלשון שמדברים בו, הינו בלשון אשכנז. והיה מרצה ומפיס אותו יתברך ומבקש ומתחנן לפניו יתברך בכמה וכמה מיני טענות ואמתלאות שראוי לו יתברך שיקרבו לעבודתו יתברך, והיה רגיל בזה מאד מאד. והיה מבלה ימים ושנים על זה. גם היה מטמין עצמו על גבי בית אביו תחת הגג שהיה שם כמו חדר במחצה של קנים שמחזיקין שם תבן ומספוא, ושם היה מטמין עצמו והיה אומר תהלים והיה צועק בלחש להשם יתברך, שיזכהו לקרבו אליו יתברך.

והכלל שכל המיני בקשות שבעולם, שנמצאים באיזה ספר שיהיה מצוי בינינו, הכל כאשר לכל לא הניח שום תחנה ובקשה שלא אמרה כמה וכמה פעמים, הן תהלים וספר "שערי ציון" והבקשות הנדפסים בהסדורים הגדולים ושאר מיני בקשות ותחנות ואפלו התחנות הנדפסים בלשון אשכנז - כלם לא הניח מלאמרם. והיה רגיל לומר כל התחנות שאחר מעמדות הנדפסים אחר כל יום ויום והוא היה רגיל לומר כל התחנות כלם של כל הימים בפעם אחד. גם היה רגיל לפעמים לומר בתהלים רק הפסוקים המדברים מתחנות ובקשות וצעקה להשם יתברך. והיה אומר רק פסוקים אלו והשאר לא היה אומר, והיה אומר כל הפסוקים האלו מכל ספר תהלים בפעם אחד.

ומלבד כל זה העקר היה מה שהיה מתפלל מעצמו, דהינו מה שהיה רגיל לדבר מלבו לפני השם יתברך בלשון אשכנז, שהיה מתפלל וטוען לפני השם יתברך בכמה מיני טענות ותחנות ובקשות שאמר מדעתו ומלבו כנ"ל, שיזכהו השם יתברך לעבודתו. וזהו העקר מה שהועיל לו לזכות למה שזכה. כך שמענו מפיו הקדוש בפרוש.

וכמה פעמים היה מדבר לפני השם יתברך דברי תחנות ובקשות מלבו ונזדמן לו בתוך דבוריו טענות יפות ותפלות נכונות ומסדרות והוטבו בעיניו, והיה כותבם אצלו לזכרון, למען יהיה רגיל להתפלל אותם גם אחר־כך. וכן היה רגיל בענין זה לדבר בינו לבין קונו הרבה מאד מאד, וכל תפלותיו היו, שיזכה להתקרב להשם יתברך, והיו לו טענות גדולות להשם יתברך על זה, ואף־על־פי־כן היה נדמה לו תמיד, שאין מסתכלין עליו כלל ואין שומעין כלל, רק אדרבא, נדמה לו, שמרחיקין אותו מעבודתו יתברך בכל מיני הרחקות וכאלו אין רוצין בו כלל וכלל. כי היה רואה, שחולפין ועוברין כמה וכמה ימים ושנים, ועדין הוא רחוק מהשם יתברך ולא זכה עדין לשום התקרבות, על כן נדמה בעיניו שאין שומעין דבריו כלל ואין מסתכלין עליו כלל, רק אדרבא, מרחיקין אותו בכל מיני התרחקות מעבודתו יתברך. אך אף־על־פי־כן היה מחזק עצמו מאד ולא הניח את מקומו. וכמה פעמים היה, שהיה נופל בדעתו מחמת זה שראה, שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך שיתקרב לעבודת השם יתברך ואין מסתכלין עליו כלל. ומחמת זה נפל לפעמים בדעתו, ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו איזה ימים. אחר־כך נזכר בעצמו והתביש בעצמו על שהרהר אחר מדותיו יתברך, כי באמת בודאי השם יתברך חנון ורחום וכו' ובודאי הוא רוצה לקרבו וכו', וחזר ונתחזק בדעתו, והתחיל שוב להעתיר ולדבר לפני השם יתברך כנ"ל, וכן היה כמה פעמים:

עוד כתוב שם סימן קי"ז: בכפר אוסיאטין סמוך לעיר מעדועדוקע, שם היה דר חמיו זכרונו לברכה, ושם היה עקר גדולו. ושם הולך נהר גדול ועליו גדלים קנה־סוף הרבה למאד מאד. והיה דרכו בקדש של אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה, שהיה לוקח לפעמים ספינה קטנה ושט עמה בעצמו לתוך הנהר הנ"ל, אף־על־פי שלא היה יכול היטב להנהיג ספינה זאת, אף־על־פי־כן היה שט עמה עד אחורי הקנה־סוף, עד המקום שלא היו רואים אותו עוד. ושם עשה מה שעשה בתפלה והתבודדות אשרי לו, כי באמת זכה למה שזכה כנראה בחוש מספריו הקדושים:

ובספר "חיי־מוהר"ן" כתב, שהיה רגיל לקחת סוס מבית חותנו ורכב עליו לאיזה יער, ושם ירד מן הסוס וקשרו לאיזה אילן, והוא הלך לתוך היער לעשות את שלו, להתבודד שם כדרכו. וכמה פעמים התיר עצמו הסוס וברח למקומו לבית חותנו. וכשראו שם שהסוס בא לבדו, היו דואגים ומתפחדים מאד, כי אמרו, שבודאי נפל מהסוס חס ושלום. וכמה פעמים נפלו עליו גשמים גדולים בעת שהיה ביער, ואחר־כך בא לביתו שעה בלילה או יותר. ועין לקמן (בפנים הספר, אות כ"ח) שהעתקתי שם משיחותיו הקדושות, אשר במקום שגדלים עשבים, הינו בשדה או ביער, טוב מאד להתבודד שם:

עוד שם (ב"שיחות הר"ן", סימן קנ"ד) אמר, עקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על־ידי ענין פראסטיק, שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו, ואמר תהלים הרבה בפשיטות, ועל־ידי־זה דיקא הגיע למה שהגיע. ואמר אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה שאני עתה (דהינו חדוש כזה) הייתי מזדרז כל כך בעבודתי, עד שמה שהייתי עושה ועובד השם יתברך בשנה כלה הייתי עושה ביום אחד. והיה מתגעגע מאד אחר מעלת העבודה בבחינת פראסטיק באמת ואמר: איי איי פראסטיק. גם אמר שדבר עם כמה צדיקים גדולים ואמרו גם כן שלא הגיעו למדרגתם כי אם על־ידי ענין פראסטיק שעסקו בעבודתם בפשיטות גמור בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו וכו', ועל־ידי־זה הגיעו למה שהגיעו, אשרי להם:

עוד שם סימן קס"ב. רבנו זכרונו לברכה, אף־על־פי שהיה לו חדר מיחד בהכפר, שישב בו לבדו, אף־על־פי־כן היה הולך על־פי רב על פני השדה, בתוך איזה יער, וכיוצא, והיה מתבודד שם הרבה. ופעם אחת הלכתי עמו בקהלת־קדש מעדועדוקע שהיה דר שם בתחלה, והלכתי עמו אנה ואנה אצל השדות וההרים, ונטה ידו על פני השדות וההרים, ואמר לי: על כל אלו השדות וההרים שאתה רואה סביב העיר, ועל כל המקומות הסמוכים להעיר סביב, בכלם הלכתי וסבבתי כמה וכמה פעמים. הינו שהיה הולך ומתבודד שם בכל המקומות הנ"ל. וספר לי ששם על ראש ההר יש מקום גבוה מאד, ושם בראש גבהו יש בתוכו כמו בקעה והיה עולה על ראש גבה ההר ונכנס לתוך הבקעה שבתוכו ושם היה אוהב מאד להתבודד כמה פעמים. ולפעמים היה הולך במקומות אחרים כנ"ל, וכל זה היה בקהלת־קדש מעדועדוקע שכבר היה צדיק מפרסם בעת שדר שם. חוץ מה שהיה מרבה מאד בהתבודדות בעת שישב בהכפר וכנ"ל. וכן בתחלה כשישב במעז'בוז וגם אחר־כך בעת שישב בזלאטיפאלע ופה קהלת קדש ברסלב בכל יום ויום היה מתבודד הרבה. וכמה פעמים שהיה מתבודד כל היום כלו:

ובספר "חיי מוהר"ן" דף י"ז כתב: פעם אחת אחר שנעשה מפרסם, נסע רבי שמעון עם רבנו זכרונו לברכה, דרך כפר אוסיאטין, ששם יגע רבנו זכרונו לברכה בעבודתו הגדולה בבית חותנו, שהיה דר שם, ונסע עמו דרך השדות וכיוצא והיה רבנו זכרונו לברכה מתגעגע מאד ואמר: כמה היה טוב לפני בכאן, כי בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן עדן. כי שם באלו הדרכים היה רגיל לילך ולהתבודד. והיה מצר ומתגעגע מאד ואמר: הלא כאן היה טוב לפני מאד ולמה לי הפרסום של עכשו. גם עוד פעם אחת ספר בפני, שבהיותו בימי נעוריו, כשהיה מתבודד באיזה מקום ביער או בשדה, כשחזר משם היה כל העולם חדש בעיניו, ונדמה לו כאלו הוא עולם אחר לגמרי, ולא היה העולם נראה בעיניו כלל כאשר מקדם:

עוד שם ב"שיחות הר"ן" סימן קס"ג. ספר לי איש אחד מזלאטיפאלע, שבהיותו יושב רבנו זכרונו לברכה בזלאטיפאלע, פעם אחת בקיץ התפלל רבנו, זכרונו לברכה, בבקר השכם ואחר־כך שלח את בתו הילדה שרה תחיה וקראה אותו לבוא לרבנו זכרונו לברכה. ואמר לו רבנו זכרונו לברכה, לך עמי לטיל. והלך עמו חוץ לעיר. והלך בין העשבים וכו', אחר־כך הלכו יותר ובאו סמוך להר אחד (שקורין מאגילא) שהיה שם סמוך לעיר. ושאל אותו מה זאת, וספר לו האיש ענין אותו המאגילא. ואמר לו שילך עמו לשם, ונכנס לשם. וכשנכנס לשם לא נראו לחוץ כלל, כי ההר הנ"ל היה חלול בתוכו ועמק קצת בתוכו. ונכנס לשם רבנו, זכרונו לברכה, עם האיש הנ"ל. וישב רבנו זכרונו לברכה, שם על הארץ, ולקח מבית יד שלו ספר "שערי ציון", והתחיל לומר ובכה מאד מאד. והיה אומר להלן מדף לדף ובכה הרבה מאד מאד בלי הפסק. והאיש עמד אצלו והחזיק הצוביך [בית קבול המקטרת] שלו. ועמד משתומם וראה בכיתו הגדולה מאד. ושהה זמן הרבה בזה. וכאשר פסק מלבכות צוה על האיש הנ"ל שילך ויסתכל בחוץ היכן היום עומד. ויצא וראה שכבר פנה היום והשמש נוטה לשקע. וכל כך התמהמה בבכיתו קרוב ליום שלם בקיץ בלי הפסק וכו':

עוד שם סימן קס"ד. גם כשיצא לקהלת קדש אומאן, שהיה סמוך מאד להסתלקותו כמו חצי שנה, וכבר זכה למעלה עליונה שלא זכה בה אדם מעולם, כמבאר כבר, גם שם היה לו התבודדות הרבה מאד. ופעם אחת נכנס הבעל הבית, שדר רבנו זכרונו לברכה אצלו בשכנות שם באומאן. ושם היה לרבנו ז"ל חדר מיחד, שהיה לבעל־הבית תפיסת יד בו. ונכנס הבעל הבית פתאם לאותו החדר, ומצא את רבנו זכרונו לברכה, שהיה שוכב בפשוט ידים ורגלים על הארץ. אף־על־פי שהיה אז חלוש מאד מאד בלי שעור, אשר חיותו היה בנס, וכמעט שנגוע בכל עת, אף־על־פי־כן לא עזב דרכו הטוב על־פי פשיטות עד השעה האחרונה שנסתלק למעלה למעלה אשרי לו.

ושמעתי שאמר בסוף ימיו: אם הייתי יודע מקדם, בימי נעורי, כמו שאני יודע עתה מה שיכולין לזכות על־ידי התבודדות, לא הייתי מאבד ומפסיד את גופי היקר כל כך בתעניתים וסגופים.

והכלל, כי לעולם לא נח ולא שקט אפלו בימי גדלתו, אף־על־פי שזכה בהשגות אלהות למדרגה גבוהה ועצומה ונוראה מאד, אף־על־פי־כן לא הסתפק עצמו בזה, וטרח ויגע בכל עת ובכל שעה וכו'. והרבה בתפלות ותחנונים ובהפצרות ובקשות רבות ובגעגועים וכסופין גדולים ונוראים מאד מאד, עד שבא להשגה ומדרגה יותר עליונה. ואחר־כך, תכף משזכה לזאת ההשגה והיה קצת בשמחה, ואחר־כך תכף כשזכה לזה, שכח כל העבר וחזר והתחיל מחדש כמו שמתחיל לילך בקדשת ישראל. ולפעמים היינו שומעים מפיו הקדוש בפרוש, שאמר בלשון השתוקקות וכסופים: איך זוכים להיות יהודי. ואמר זאת בתמימות גדול, כאלו לא התחיל עדין כלל, והרבה להפציר את השם יתברך ברצויים וכסופים וטענות, עד שזכה להמדרגה הגבוהה ממנו.

וכן היה כל פעם עד שבסוף הגיע למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר בתוך הגוף להשיג יותר בשום אפן, ועל כן היה מכרח להסתלק אז. ואמר בזו הלשון: "איך וואלט שוין גיגערין דאס העמדיל אויס גיטאהן, ווארין איך קאן אויף איין מדרגה ניט שטעהן" [הייתי כבר פושט את כתנתי, כיון שאיני יכול לעמד על מדריגה אחת], ואף־על־פי שזכה למה שזכה, אף־על־פי־כן היה התפלה והתבודדות שלו בינו לבין קונו ברוח נמוכה ובלב נשבר, בפשיטות ובתמימות כמו שכתוב בספר 'חיי מוהר"ן', אשר פעם אחת שאל אותו אחד מבני הנעורים הקטנים איך להתבודד, ולמד אותו לומר לפני השם יתברך: רבונו של עולם רחם עלי וכו', כי היתכן שיעברו ימי בהבל כזה, וכי בשביל כך נוצרתי (ובלשון אשכנז היתכן אז עס זאל מיר אזוי אועק געהן דיא וועלט. בין איך דען פון דעסט ועגין באשאפין גיוארין וכו'). אחר־כך, באיזה עת, עמד זה האיש אחר כתלי רבנו זכרונו לברכה, ושמע שרבנו זכרונו לברכה בעצמו שפך את לבו לפני השם יתברך בדבורים כאלו:

וכן אחר שאמר אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה, את המאמר "תעיתי כשה אובד וכו'" ב"לקוטי מוהר"ן" חלק א' סימן ר"ו שפרש שם, שהשם יתברך דרכו לקרות את האדם תכף כשרואה שהוא תועה מדרך השכל, יש שקוראו ברמיזה ויש בקריאה ממש ויש שבועט בו ומכהו, כי אוריתא מכרזת קמיהו עד מתי פתיים תאהבו פתי. והתורה היא השם יתברך בעצמו, שהוא קורא אותם ומבקשם שיחזרו אליו, ועל כן כשעדין לא נטה הרבה מדרך הישר, אז אפשר לו בקל לשוב, מחמת שהוא מכיר עדין את קול השם יתברך והתורה ורגיל בו, כי זה סמוך היה אצל השם יתברך והיה שומע קולו, קול התורה, ועדין לא שכח את הקול ועל כן אפשר לו בקל לשוב. והוא כמשל הרועה, כאשר שה אחד תועה מהדרך, אז תכף הוא קורא אותו, וכשהשה עדין לא תעה הרבה מהדרך אזי הוא מכיר הקול והולך אחריו תכף. אבל כשכבר נטה הרבה מהדרך, אז כבר שכח את קול הרועה, ואינו מכיר בו, וגם הרועה מתיאש עוד מלבקשו מחמת שזה זמן רב שהלך ותעה מאתו. כן כשכבר האדם האריך זמן חס ושלום ברשעו, ונטה ותעה הרבה מדרך הישר לאלו הדרכים המקלקלים והתועים, אז קשה לו לשוב וכו'. וזה: "תעיתי כשה אבד", הינו שתעיתי מדרך הישר כשה אובד הנוטה מהדרך כנ"ל, על כן אני שואל מלפניך: בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי, הינו שתמהר לבקשני תכף כל זמן שאני זוכר ולא שכחתי עדין את קול מצוותיך וכו', עין שם. וכתוב בספר "חיי מוהר"ן" שבשעה שגלה אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה, את המאמר הזה, אמר לתלמידו הקדוש הרב רבי נתן זכר צדיק וקדוש לברכה, שזה המאמר הוא עכשו (בעתים הללו) ההתבודדות שלו:

ואם ידעת ושמעת קצת מגדל נפלאות יגיעתו וטרחתו בעבודת השם מימי נעוריו ממש (כמבאר קצת בספרים "שיחות הר"ן" ו"חיי מוהר"ן") וגדל נפלאות השגתו הקדושה והנוראה והנפלאה מאד, כידוע וכמובן קצת לכל מעין בספריו הקדושים, אשר זכו העולם להנות מהם, לבד משאר חבוריו הקדושים, אשר לא זכו העולם להנות מהם, כמו הספרים אשר פקד לשרפם והספר הגנוז שלו, בבחינת וירא אלהים את האור כי טוב לגנז, כמבאר במקום אחר מזה. לבד מתעלומות חכמה שזכה להשיג אשר לא זכינו לידע מהם אפלו מפי השמועה והידיעה לבד, ואחרי כל אלה נכנס בעבודת השם בתמימות אמתי כל כך עד שהתבודד לפני השם יתברך: תעיתי כשה אובד וכו', ובאפן המבאר במאמר זה הנ"ל. ובודאי אם תתבונן בזה תתפלא מאד על גדל תמימות צדקתו של רבנו זכרונו לברכה, אך באמת, הלא פסוק זה עצמו אמר דוד המלך, עליו השלום, בסוף תמניא אפי, שיש בו סודות נוראים ונשגבים מאד, וכן בכל מזמורי תהלים שכלם מלאים סודות נוראים ונפלאים מאד, ומי לא ידע ויאמין גדל מעלת ומדרגת דוד המלך, עליו השלום, ואף־על־פי־כן אמר על עצמו תעיתי כשה אובד וכו', כי לגדלתו יתברך אין חקר. וכן גדל בכיתו של אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה, לפני השם יתברך אי אפשר לבאר ולספר כלל, אך בקצרה אעתיק כמה דברים משיחותיו הקדושות:

בספר "שבחי־הר"ן" כתב שספר, אשר כל למודו בא לו ביגיעה גדולה. ובתחלה היה לומד משניות, ולא היה מבין למודו, והיה בוכה הרבה מאד לפני השם יתברך, שיאיר עיניו בתורתו, עד שזכה שיוכל ללמד משניות. וכן אחר־כך כשלמד גמרא, בתחלה לא היה מבין גם כן, והיה בוכה גם כן הרבה מאד, עד שזכה להבין, וכן אחר־כך כשנתגדל והתחיל לעסק בלמוד הזהר הקדוש וכתבי האר"י, זכרונו לברכה, היה בוכה גם כן הרבה מאד לפני השם יתברך, עד שזכה להבין בכל מקום שלמד על־ידי תפלתו ובכיתו כנ"ל, עין שם. ומזה נראה, אשר גם מימי ילדותו היה רגיל הרבה מאד לבכות לפני השם יתברך על כל עבודה בעבודת השם:

וכן כתוב בספר "חיי־מוהר"ן", שבהיותו עדין ילד קטן כבן שש שנים, היה מתגעגע מאד לקבל שבת בקדשה גדולה כראוי. והלך למרחץ בערב שבת סמוך אחר חצות היום מיד, וטבל את עצמו בזריזות ובא תכף לביתו ולבש בגדי שבת ונכנס לבית־המדרש והלך אנה ואנה ורצה להמשיך עליו קדשת שבת ונשמה יתרה. והיה חפץ לראות איזה דבר, אך לא ראה כלל. ובתוך כך התחילו לכנס אנשים לבית־המדרש, ובא איזה איש חשוב ועמד אצל שלחנו שמתפלל, שקורין בלשון אשכנז שטענדר, והתחיל לומר שיר־השירים, והלך הוא זכרונו לברכה, והכניס ראשו למטה בתוך השטענדער, ומחמת שהיה עדין ילד קטן, לא הקפידו עליו, והיה מנח שם והתחיל לבכות לפני השם יתברך. ובכה מאד בדמעות שליש כמה שעות עד הערב, עד שעיניו נעשו נפוחות (שקורין גישואלין) ואחר־כך פתח את עיניו, ונדמה לו כאלו הוא רואה איזה אור, מחמת שכבר נדלקו הנרות, ועיניו היו סתומות כל כך מבכיה, ואז נתקרר דעתו קצת, עין שם.

וכן אחר־כך כשנתגדל לא עזב דרכו הקדוש הזה, כמו שהעתקתי לעיל, אשר גם בהיותו יושב בזלאטיפאלע, אחרי בואו מארץ־ישראל, הלך להתבודד חוץ לעיר עם עוד איש אחד ובכה מאד אז לפניו יתברך, עד שנתמהמה בבכיתו קרוב ליום שלם בקיץ בלי הפסק. ושמעתי מאבי מורי זכרונו לברכה, אשר פעם אחת ישב אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה בחדרו ובכה כל כך הרבה מאד לפני השם יתברך, והדמעות ירדו מעיניו על הארץ, עד שנתלחלח הארץ כל כך מהדמעות, עד שנדבק עקב המנעל שלו אל הארץ מחמת לחלוחית הדמעות.

וכן עוד שמעתי ממנו, אשר פעם אחת בימי הסכות הקדושים כשהקיף אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה, את הבימה בהאתרוג ומיניו, ראו אנשיו אחר־כך על הקרקע, במקום שהלך סביב הבימה, שנתלחלח הקרקע מהדמעות שלו ששפך אז בעת הקיפו את הבימה:

וכתוב בספר "שיחות הר"ן" אשר פעם אחת נתן הטלית הישן שלו במתנה לאחד מגדולי מקרביו ואמר לו: הזהר מאד לכבד הטלית הזה, כי כמו מספר שערות שיש בהטלית כל כך דמעות שפכתי לפני השם יתברך עד שידעתי מהו טלית. ואמר אשר בכל עת שהוא מגלה תורה, הוא בוכה קדם. וגלה על זה סוד נפלא בספרו הקדוש "לקוטי־מוהר"ן", חלק א' סימן רס"ב, וכן כתב שם, כי ממעינות התורה שמחדשים, נובעים מהם נהרות, ובאים הסטרא אחרא והחיצונים לשתות מאלו הנהרות. ועל כן, צריכין לבכות קדם שמחדשים בתורה, ואז נעשה מהבכי נהרות בבחינת: "מבכי נהרות חבש", עין שם ברש"י. ואז הסטרא אחרא והחיצונים שותים מאלו הנהרות שנעשו מהבכי, ועל־ידי זה אין להם שום יניקה מהחדושים דאוריתא. ועל כן נקרא חבור ההלכות והחדושים בשם "מסכת" בבחינת: "ושקוי בבכי מסכתי", כי צריך למסך את משקה החדושים בבכי. וזה בחינת: "על נהרות בבל", בחינת הנהרות שנעשים מהחדושים הכלולים בתלמוד בבלי. "שם ישבנו", בחינת הישיבות הקדושות, ששם לומדים אלו החדושים. "גם בכינו", כי צריך לבכות מקדם כנ"ל עין שם.

וכן היה הולך תמיד בלב נשבר מאד, ולא היה רגיל בפנים שוחקות. ושמענו שמחמת שמשפחתו, משפחת הבעל־שם־טוב זכרונו לברכה, באה ממלכות בית דוד כידוע להעולם, על כן גם זרעו על־פי רב הם הולכים בלב נשבר מאד. כי דוד המלך, עליו השלום, יסד ספר תהלים שרבו הוא דברי כבושים היוצאים מלב נשבר, כי כל דבריו הם רק צעקות ותחנונים בלב נשבר מאד. על כן גם זרעו עתה יש להם לב נשבר על־פי רב. אבל לנו הזהיר מאד להיות בשמחה תמיד, ואמר כי אנשים כערככם יכולים לבוא מלב נשבר לעצבות חס ושלום, על כן צריכין ליחד איזה שעה ביום שיהיה לו לב נשבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך. אבל שאר כל היום כלו יהיה רק בשמחה ועל־ידי השמחה בנקל לו ליחד שעה ביום לשבר את לבו לפניו יתברך, אשרי מי שיזכה לילך בדרכים והנהגות אלה, אז בודאי יזכה לאחרית טוב: