# פתיחה

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/503/

כבר הבאתי לעיל בהקדמה, אשר כל אבותינו ונביאינו וחכמינו הקדושים, זכרונם לברכה, כלם הלכו בדרך הזה להרבות בתפלה ותחנונים ולפרש שיחתם לפני השם יתברך מכל מה אשר עבר עליהם, וכל איש ואיש צריך גם כן לילך בדרך הישן הזה, ורק על־ידי־זה יזכה לחיי עולם. ולהיות שידעתי, שנמצאים קצת אנשים המהפכים את האמת, ואומרים אשר לאיש העומד במדרגה פחותה אין ראוי לעסק בהתבודדות, לפרש שיחתו לפני השם יתברך לבקשו שיקרבו לעבודתו יתברך, רק הענין הזה שיך לגדולי הצדיקים. לכן אמרתי להציג פה בתחלת הספר את המאמר הנדפס בתחלת ספר "לקוטי הלכות" ארח חיים, המתחיל מהלכות שבת, אשר בו יוכיח מדברי חכמינו זכרונם לברכה הקדושים הפוך דעתם, רק אדרבא, כל מה שהאדם יודע בעצמו רחוקו ביותר מהשם יתברך צריך לחזק עצמו בזה ביותר.

איתא במסכת עבודה זרה דף ה: תנו רבנן, "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה". אמר להם משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר: תן לנו אתה וכו', אף משה לא רמזה לישראל אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר: ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר וגו', וכתיב: ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו', אמר רבה שמע מנה לא קאי אנש אדעתה דרבה עד ארבעין שנין.

רש"י:

לא רמזה. לתוכחה זו אלא לאחר ארבעים שנה במשנה תורה, בערבות מואב אמר להם. ולא נתן לכם לב לדעת, שתהיו יודעים לשאל מה הקדוש־ברוך־הוא מבקש מכם, אלמא אף משה רבנו, עליו השלום, לא נזכר לתת על לבו דבר זה עד ארבעים שנה: שמע מנה לא קאי אנש אדעתה דרבה. לדעת סוף דעתו ותבונתו עד ארבעים שנה שהרי משה לא רמזה לישראל עד ארבעים שנה.

וכתבו התוספות: עד ארבעים שנה לא קאי אנש וכו', פרש רש"י שאף משה לא נזכר. ואם תאמר אמאי כעס משה על ישראל, הלא גם הוא לא נזכר. ויש לומר, שלפי שהוא לא היה צריך לתפלה זו לא נתן לב עד ארבעים שנה דקם אדעתה דרבה, אבל ישראל שהיו צריכים לתפלה זו, היה להם להתבונן מאותה שעה, שהרי כבר חטאו בעגל ובמרגלים, עד כאן לשונו.

וכתב המהרש"א באגדות בדבור המתחיל: היה לכם לומר תן וכו' הגם שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. מכל מקום פשיטא דביד הקדוש־ברוך־הוא להטות לב בני אדם לטובה, דכמה כתובים מורים על זה. עד כאן לשונו.

ומכל זה מבאר לעין האמת כמה מזהירים חכמינו זכרונם לברכה, על התבודדות, דהינו לפרש שיחתו לפני השם יתברך ולבקש מלפניו שיתן לנו יראת שמים לבלתי נחטא, אף־על־פי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אף־על־פי־כן הכל בידו. וצריכין לבקש אותו יתברך דיקא על זה, כמו שמבאר היטב בגמרא הזאת, שמשה התרעם עליהם מאד וקרא אותם כפויי טובה על שלא אמרו להשם יתברך תן לנו אתה, שהוא יתברך יתן להם יראת שמים וכמבאר שם במהרש"א הנ"ל.

אבל צריכין להכניס עצמו מאד מאד בהלמוד של התבודדות, דהינו לבקש אותו יתברך תמיד: תן לנו אתה יראת שמים, ולבלי לפל בדעתו בשום אפן. עד שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, שם, שאף משה לא רמזה להם כי אם בסוף ארבעים שנה, כי אין אדם עומד על דעתו של רבו עד ארבעים שנה.

ראה והבן היטב כמה צריכין לעסק בזה להבין סוף דעתם של רבותינו זכרונם לברכה, שהזהירו אותנו על זה. כי הבעל דבר מחליש מאד דעתו של כל אחד ואחד כאלו עליו לא כונו רבותינו זכרונם לברכה, לפי עכירת מעשיו וקשיות ערפו וכו'. אבל באמת אינו כן, רק השם יתברך רוצה שנבין בעצמנו סוף דעתו, שרצונו וחפצו שנבקש אותו תמיד, תן לנו אתה לב טוב וכשר ליראה את שמך.

ועין היטב בתוספות הנ"ל, מה שכתבו בתרוצם, שמשה בעצמו לא שם לבו כל כך לזה כי היה צדיק גדול ולא היה צריך לתפלה זו. אבל ישראל, שראו שכבר נכשלו בעברות גדולות בעגל ובמרגלים, היה להם להכניס עצמם לכון דעת השם יתברך שרצונו, שיבקשו אותו שישמרם מעברות ושהוא יתן להם יראת שמים, שזה ענין תן לנו אתה הנ"ל.

והרי מבאר בתוספות הנ"ל הפוך הדעת של קצת המהפכין את האמת שאומרים, שאין ראוי לעסק בהתבודדות לפרש שיחתו לפני השם יתברך, כי אם גדולי הצדיקים, אבל לא בני הנעורים ובפרט אנשים מגשמים וכו'. והרי מבאר בתוספות הנ"ל ההפוך ממש, שאדרבא, משה רבנו עליו השלום, לא היה צריך לזה כל־כך כי היה צדיק גדול, אבל על ישראל דיקא הקפיד מאד, מאחר שידעו את מדרגתם הפחותה, מחמת זה דיקא היו צריכין להתחזק מאד בהתבודדות ולהבין היטב סוף דעתו של השם יתברך. שאף־על־פי שהוא עצמו אומר מי יתן וכו', שנראה מזה שאין הדבר בידו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הכל בידי שמים חוץ מיראת־שמים. אף־על־פי־כן רצונו שנבקש אותו: תן לנו אתה. שזה הוא ענין ההתבודדות לפרש שיחתו בינו לבין קונו, ולהתחנן ולבקש מלפניו על נפשו שיתן לו ברחמיו יראת שמים לבל יחטא עוד וכו'. כי באמת לאמתו הכל בידו יתברך, כמו שכמה פסוקים ומאמרי חכמינו זכרונם לברכה, מורים על זה, וכמו שכתוב במהרש"א הנ"ל, רק שרצונו יתברך דיקא לבקש אותו על זה. וזה בעצמו כונת: מי יתן והיה לבבם, הינו שישימו לבם היטב לזה, לבקש ולהתחנן לפניו יתברך תמיד על זה ולומר תן לנו אתה וכו', ואז בודאי יזכה אותם השם יתברך ליראת שמים ולכל טוב. ועין היטב בגמרא הנ"ל ותבין כמה וכמה רצון השם יתברך שכל אחד מישראל יבקש אותו על יראת שמים, שזה הוא ענין ההתבודדות שהזהירנו אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה, פעמים אין מספר, אשרי שיאחז בזה.

ועין בספר "עלים לתרופה" (ממורנו הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה, מכתב ר"ז) שכותב שם גם כן, אשר מי שהוא במדרגה פחותה, צריך לחזק עצמו ביותר בהתבודדות לפרש שיחתו לפניו יתברך. ואדרבא, דבוריו של איש הנמוך מאד על־ידי מעשיו שאינם הגונים, יקרים אצלו יתברך יותר ויותר. וכותב שם בזה הלשון: חזק, בני, וחזק לילך בדרך הזה לדבר הכסופים דקדשה בכל יום בפה, ותכריח עצמך מאד להרגיל עצמך לזה, ותאמין שאיך שהוא גם הדבורים שלך יקרים מאד בעיני השם יתברך, כי הוא ברחמיו מתאוה גם לתפלתך, כי כל העולמות עם כל עבודתם הגדולה, שעובדים אותו יתברך באימה וביראה תמיד, אינו עולה אצלו יתברך כלל כנגד שיחה אחת ותפלה אחת של בן־אדם שבזה העולם השפל, כמבאר בהתורה "כי מרחמם ינהגם" (לקוטי תנינא, סימן ז'). ואם האדם נמוך מאד על־ידי מעשיו שאינם עולים יפה, אדרבא, כשהוא מפרש שיחתו לפניו יתברך ועובד איזה עבודה, יקר בעיניו יתברך יותר ויותר, כי זה עקר כבודו יתברך, כשהרחוקים מאד נמשכים לעבודתו יתברך, כמבאר בספריו הקדושים וכו', עין שם:

ואגב שאני עוסק בהעתקת זה הספר אמרתי, אעתיק גם כמה מאמרי רבותינו זכרונם לברכה, בגמרא ומדרשים וזהר הקדוש המדברים מגדל מעלת התפלה לבקש רחמים ותחנונים לפני השם יתברך על כל דבר, אשר רק על ידי זה יוכל להושע בכל דבר: