# פרק ד - העקר והיסוד שהכל תלוי בו

> מקור: https://rabenu.app/books/hitkashrut-latzaddik-haemet/2091/1659/

ענין התקרבות והתקשרות להצדיק הוא כלליות שבכלליות, וכל העבודות הקדושות, אפלו הכלליות, הם פרטיות לנגד התקרבות להצדיק, וכמובן מהנזכר למעלה (מליקו"מ ב). ועל כן זהו כלל היהדות, וההתקרבות להצדיק הוא גוף האילן, והאילן יש לו ענפים – שהם גם כן ענפים גדולים כלליים.

כמו ענין ההתבודדות – שהוא כלליות גדול (וגם בזה יש כמה וכמה מיני התבודדות וכו'), אבל הוא רק ענף מהתקרבות להצדיק, וגם לכל ההתבודדות צריך שיהיה שיזכה להתקרב להצדיק באמת (כמובא בליקו"ה ברכת השחר, וכמובא בביאוה"ל עה"ת ס"א 'חדי רבי שמעון' (אות סא) עי' שם).

וכן חצות הוא כלליות גדול, אבל הוא רק ענף מהתקרבות להצדיק; וכל ענין חצות הוא להתאבל על חרבן הבית, והעקר על העלמת הראש בית כמובא (ליקו"מ ח"ב סז, עי' שם).

וכן שאר כל העבודות הקדושות הם רק ענפים להתקרבות להצדיק, שההתקרבות וההתקשרות להצדיק הוא כלליות דכלליות, וכל העבודות והמצוות והתפלות וכו' צריכים להיות בהתקשרות להצדיק – ואז יהיה להם שלמות, ואחר כל זה הם בבחינת מאור הקטן לנגד עצם ההתקרבות וההתקשרות להצדיק האמת שהוא מאור הגדול כנ"ל, וכמו בחינת תפלה של יד לנגד תפלה של ראש כמובא (ליקו"ה תפילין ב, ד ה ו עי' שם).

ועל כן כל העבודות הם כפי היכלת, מעט או רב – ואין צריך כל כך מסירות נפש ממש, בבחינת 'לא עליך המלאכה לגמר' וכו' (אבות ב), ו'אחד המרבה ואחד הממעיט' וכו' (מנחות פ' יג), אבל ענין ההתקרבות להצדיק ולהקרא על שמו ולהיות נכלל בו – זה צריך מסירות נפש ממש, לבלי להניח את עצמו מלהפרד ממנו על־ידי המונעים והמסיתים וכו', כי הפורש מהצדיק הוא כפורש מהחיים, וכמו שאמרו תלמידי הרשב"י עליו כמובא בזהר הקדוש (יתרו פו:), ומכל שכן שאין להתביש כלל בהתקרבותו להצדיק – שהוא בחינת תפלה של ראש, שעליה נאמר (דברים כח) "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך וכו'".

וגם מובא בשיחות הר"ן (סי' רפב) שהצדיק הוא קוצא דאות ד' (תיקו"ז כא, נה:), וכשנפרדין ממנו חס ושלום אזי מפרידין קוצא דאות ד' ד'אחד' ונעשה חס ושלום אל אחר רחמנא לצלן, עין שם. והוא כמו קרח שחלק על משה ועל־ידי־זה עקר עצמו משרשו – עד יעקב אבינו שבקש שלא יזכר כבודו במחלקת זו (סנהדרין קט, ב"ר צח) כדי שלא יזיק ויפגם השרש חס ושלום (ליקו"ה נט"י לסעודה ו, סט).

גם מובא בלקוטי מוהר"ן (סי' קכט) ענין התקרבות להצדיק, וענין האמונה, וענין ארץ ישראל – שהיא גם כן בחינת אמונה וכלליות הקדשה, שנתהפכים למהותם על־ידי ההתקרבות. ועל כן כמו שהאמונה הקדושה הוא העקר יותר מכל המצוות כלם, שהוא שרש כל התורה כלה, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (מכות כד) "בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה", בבחינת "כל מצותיך אמונה" (תהלים קיט); ועל זה צריך מסירות נפש בפעל ממש – על השם 'יהודי' ועל אמונתו בה', שלא להחליף האמונה הקדושה חס ושלום. וזה יותר גבה וגדול מכל העבודות הקדושות והמצוות כלם, כי אפלו יעשה מה שיעשה, אם יכחיש השם שלו 'יהודי' חס ושלום או יכפר באמונה חס ושלום, אין ממש בכל תורתו ומצוותיו ועבודותיו, ורק האמונה והשם 'יהודי' שקול וגבה יותר מהכל, ורק עם האמונה והשם 'יהודי' חשוב וספון כל תורתו ומצוותיו ועבודותיו, ובלתי השם 'יהודי' והאמונה אין שום חשיבות לכל עבודתו. כן הוא בענין הצדיק ושמו, העקר הוא שיתקרב להצדיק ויכלל עצמו בהשם של הצדיק להיות נקרא עליו, ועל־ידי־זה נכלל בהשם והחן והפאר והיפי של הצדיק ונתבטל כל תאוותיו ומדותיו הרעים, ויזכה להיות נכלל בשם השם (עי' ליקו"מ ח"ב סז), בבחינת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד).

ועל כן על ענין ההתקרבות להצדיק וההכללות בשם הצדיק צריך להתאזר במסירות נפש יותר מכל העבודות, ועל זה מניח עצמו הבעל דבר לארכו ולרחבו יותר מהכל, ויניח לו לעבד כל מיני עבודות, וגם יסיתהו ויאמר לו שפה יש צדיק וכו', ופה יש צדיק וכו' (כמובא בהמעשה של רב ובן יחיד (מעשה ח)), וגם ידמהו ויראהו שפה מתפללים יותר בכונה וכו', ופה אהבת חברים וכו', ובלבד שיפרידהו ויעקרהו ממקור חיותו – מהצדיק האמתי; ואדרבה להפך, מזה ישכיל ויבין האדם ויאמר לו: "אני מוחל לך הכל – ואיני מביט ומסתכל על שום עבודות קדושות שאתה מראה לי, ואנכי רוצה רק זה העקר שבעקרים – שם הצדיק והתקרבותו אליו; וממה נפשך, אם יוכל גם לעבד עבודות קדושות – מה טוב, ואם לאו, על־כל־פנים מזה לא אפרש משם הצדיק והתקרבותו אליו" – כמו בכלל האמונה ושם היהדות וכו' כנ"ל.

ובאמת רואים בחוש שאדרבה כשזוכים להתקרבות להצדיק האמתי אזי יודעים ההפרש כמה זוכים יותר בעבודת ה', הן ב'עשה טוב' – בתשובה וחרטה וצעקה ותפלה ותורה ומצוות ומעשים טובים וכו', והן ב'סור מרע' בכל האברים ובכל המדות ותאוות רעות; וכמה מפסידים ביותר מבאם לא היו מקרבים ומקשרים להצדיק האמתי.

וכמובא בחיי מוהר"ן (סי' תד) לענין ראש השנה של רבנו ז"ל, שאחד היה קובל לפניו שיותר טוב לו להיות אצלו בזמן אחר ולא בראש השנה – כי קשה לו אז להתפלל (מחמת רבוי ודחק האנשים וכו'), ואמר לו רבנו ז"ל: "יא דאווענען, נישט דאווענען [=כן להתפלל, לא להתפלל], העקר להיות אצלו בראש השנה" וכו', ומביא מוהרנ"ת ז"ל (שם) שבאמת זה רק דמיון ועצת היצר, ואדרבה רואים בחוש שמתפללים אז יותר טוב וכו', עין שם, כמו כן לענין הנ"ל של התקרבות לרבנו ז"ל.

וכן מובא בשבחי הר"ן (ס' טז) לענין שבירת התאוות והמדות של רבנו ז"ל בימי ילדותו, שהבעל דבר רצה לותר לו על הכל – רק שהוא יותר לו בדבר אחד, ורבנו ז"ל התעקש ואמר לו שהוא בעצמו יותר לו על הכל עכשו – והבעל דבר יותר לו בדבר אחד העקרי אצלו; וכן הוא בענין ההתקרבות להצדיק, כי להבעל דבר כדאי הכל – ובלבד להפרידו ולהפרישו מהצדיק ומשמו הקדוש. ועל כן צריך כל אחד להשכיל ולהבין ההפך, שבמחשבתו צריך לותר אפלו על הכל, ובלבד שיזכה להתקרב להצדיק ולהקרא על שמו (וממילא בודאי גם יזכה לכל העבודות הקדושות כלם). ואמרו חכמינו ז"ל (ב"מ לב), ומובא גם בספר המדות (תשובה כא): "כשיש שני מצוות, יעשה המצוה שיש בה כפית היצר" וכו'.

ומחמת שהבעל דבר מניח עצמו על זה לארכו ולרחבו כדי להרחיק את האדם מהצדיק האמת (עי' ליקו"מ ח"ב עח), וכן התפלא מוהרנ"ת ז"ל באומרו על עצמו: "אוו'א, אווייסע בארד און נאך אברסלבר חסיד" [=אוו'א, זקן לבן ועדיין ברסלבר חסיד] (אבני"ה ברז"ל, שו"ס ממוהרנ"ת מה). ודי לחכימא.