# פרק ג - כח הצדיק

> מקור: https://rabenu.app/books/hitkashrut-latzaddik-haemet/2091/620/

ההתקרבות וההתקשרות להצדיק הוא כלליות דכלליות של כל העבודות והעצות והמדרגות הקדושות, כי זאת ידוע שאחרי כל הטובות שעשה רבנו ז"ל עמנו, בהתורות והמעשיות והשיחות והעצות שגלה לנו – שיכולים לזכות על ידם למה שיכולים לזכות שאין למעלה מזה, אף־על־פי־כן כחו הגדול והעצום גבה הרבה הרבה מאד שאין לשער מכל מה שגלה, ואפלו ממה שלא גלה וכו' (וכמו שמובא בכתבי האר"י ז"ל, שכל עולם התקון של עתיק למעלה למעלה וכו' נעשה רק על־ידי האורות שיצאו מאדם קדמון, אבל אדם קדמון בעצמו בודאי גבה לאין שעור וערך מול האורות שיצאו ממנו וכו', וכל שכן לערך אין סוף בעצמו וכו' וכו'), ואם כן ההתקרבות בעצמו והדבקות להצדיק גבה הרבה הרבה יותר גם ממה שיכולים לזכות על־ידי עצותיו הקדושות, כי 'המחבר לטהור טהור', וכנזכר לעיל (פרק א) מספר 'שער הגלגולים'.

וכן מובא בספר שיחות וספורים מהרב רבי אברהם בן רבי נחמן ז"ל (אות יז), שבאמת היו צריכים כל הנפשות ישראל (שהם חלק אלקי ממעל) להיות קדושים ולהגיע למדרגת הרשב"י זכותו יגן עלינו אמן, אבל מי זוכה לזה, ובפרט שבעוונותינו הרבים הוא ההפך חס ושלום, אבל העקר הוא על כל פנים לקים מצות "ובו תדבק" (דברים י), כפרוש חכמינו ז"ל "הדבק בחכמים" וכו', ועל כן מכרחים להתקרב ולהתדבק לצדיקים, כרשב"י ז"ל, באהבה ושמחה וכו', עין שם. וכדברי רבותינו ז"ל (כתובות קיא) על הפסוק 'ולדבקה בו': "וכי אפשר לדבק בה' יתברך 'אש אכלה', אלא הדבק בחכמים ותלמידיהם", וגם כתוב במגלת אסתר (אסתר ב): "ובהגיע תר אסתר וכו' לא בקשה דבר, כי אם את אשר יאמר הגי וכו'". ודי לחכימא.

ועין בלקוטי מוהר"ן (סי' ב) שהמשכן הוא בחינת המאור הקטן, כנגד משה רבנו עליו השלום שהוא בחינת המאור הגדול כידוע, הוא כלליות קדשת כנסת ישראל (בחינת השכינה הקדושה), אשר מהניצוץ הקדוש של כל אחד ואחד מישראל נעשה חלק מהמשכן: מזה נעשה הארון וכו', ומזה נעשה הכרובים וכו'; וכל בנין המשכן וכליו שזכו לקבץ ולעשות בצלאל – שיכול לברא שמים וארץ, ואהליאב, וכל חכם לב וכו' – שהם גדולי צדיקי ישראל וראשי הישיבות והמתיבתות (עי' זהר שלח קסג.), אף־על־פי־כן 'ויביאו המשכן אל משה' – שהוא ישלימו לגמרי והוא יקימו, "ויקם משה את המשכן" (שמות מ) – לאעלא שייפא בשייפא (זהר פקודי רלח:), והוא יזהירו ויאירו, בחינת "להזהיר הגדולים על הקטנים" המובא בהתורה שם, כי כל קדשת ישראל נקרא מאור הקטן לגבי משה בעצמו, עין שם.

ועין עוד (ליקו"מ ד), שמשה רבנו עליו השלום פתח אור הדעת וכו', ושעל ידי ראית פני הצדיק (ודאי באהבה, בבחינת 'רואין זה את זה' שמביא רבנו ז"ל (ליקו"מ קפג)) והשתוקקות ודבקות בהתקרבות להצדיק משברים כל התאוות ומדות רעות וכו', עד שעל־ידי ודוי דברים שמדבר לפניו ומספר לפניו את כל לבו (גם כן באהבה, כמו שמדברים לידידו ואוהבו באמת), על־ידי־זה נכללים בהצדיק ומוציא ממנו כל הצרופים רעים של העוונות, ומעלה המלכות לאין סוף, וזוכה האדם להיות נכלל באין סוף ברצא ושוב וכו', עין שם.

וכן (ליקו"מ ה) שהצדיק בחינת משה, הוא בבחינת 'זה הדבר', אספקלריא המאירה, ששכר עולם הבא שלו הוא בהמצוה בעצמה בעולם הזה, בחינת שכר מצוה מצוה, עין שם.

וגם בהתורה "כי אקח מועד" (ליקו"מ קלה), שעקר התקשרות להצדיק הוא שיאהב את הצדיק אהבה שלמה כמו שכתוב (בראשית מד) "ונפשו קשורה בנפשו" וכו' – אהבת נפש נפלאה מאהבת נשים וכו', ואז זוכה לענוה וכו', ונתהפך למהות הצדיק, כמובא בהתורה על הפסוק (במדבר יג) "ארץ אכלת יושביה" (ליקו"מ קכט): "כשדבוק להצדיק ומאמין בו נתהפך למהות הצדיק" וכו', עין שם. וכמובא בהמעשה משבעה בעטלירש: "דיא קינדערליך האבין זיך צי גיטוליט ציא זייא" [=והילדים היו מתגעגעים אחריהם] (הינו דבקו והתקרבו להשבעה בעטלירש), על כן נתנו להם לחם וברכו אותם שיהיו כמותם וכו', ואחר כך בעת השמחה והחתנה שנכספו והשתוקקו אחריהם באו ונתנו להם מתנה גמורה שיהיו כמותם, הינו שיתהפכו למהותם וכו'. ודי לחכימא.

וגם מובא בשבחי הבעל־שם־טוב (עמ' צו, דפוס בלגרד תריב), שאחד מתלמידיו אמר לפני הבעל־שם־טוב זצ"ל עין יעקב, והבעל־שם־טוב אמר תורה על מאמר אחד מעין יעקב, וראה התלמיד נפטר אחד שהיה מתלמידי הבעל־שם־טוב זצ"ל שבא במלבושי שבת וכו' – ופחד התלמיד וכו', ושאל להבעל־שם־טוב זצ"ל למה זכה לזה (כי הוא מדרגת נבואה כשרואין נשמת צדיק), והשיב לו: "מפני שאמרת לפני – ואני אמרתי לפניך, והייתי מזכך אותך בדבורי, והתקשרנו שנינו והיינו לאחד, ומחמת זה ראית" וכו', עין שם.