# כ

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1006/63/20/

כי זה שחיב לחברו מעות הוא "עבד לוה לאיש מלוה", וכל זמן שהוא משעבד לחברו וחיב לו איזה חוב - זה בחינת יראה נפולה שמשם עקר העניות והחובות, כי מי שזוכה ליראה בשלמות - אין חסר לו שום דבר, בבחינת (תהלים לד, י): "כי אין מחסור ליראיו", כי על־ידי יראה נשלם הדעת כנ"ל, וכשיש לו דעת - אין חסר לו דבר כנ"ל, בחינת 'דעת קנית מה חסרת', כי כל החסרונות והעניות והדחקות שיש לאדם, הוא רק מחמת חסרון הבטחון, כי אם היה לו בטחון שלם בהשם־יתברך - לא היה דואג כלל ולא היה חסר לו דבר, כמו שכתוב (ירמיה יז, ז): "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו והיה כעץ שתול על פלגי מים וכו', ובשנת בצרת לא ידאג".

ועקר הבטחון הוא בחינת יראה בשלמות, דהינו שנשמר מיראות הנפולות ואין לו שום יראה נפולה משום דבר, רק מהשם־יתברך, אז הוא בודאי בוטח בהשם־יתברך, כי זה עקר הבטחון, שלא יירא ויפחד משום דבר, רק מהשם־יתברך לבד, בבחינת (ישעיה יב, ב): "אבטח ולא אפחד", בחינת (תהלים נו, ה): "בה' בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי" - הינו שיש לו בטחון שלם בהשם־יתברך ואין לו שום יראה נפולה ושום פחד כלל, ואינו דואג כלל מה יאכל למחר, שזה הוא בחינת יראות נפולות, שזהו עקר העניות, כי 'אין עני אלא מן הדעת' (נדרים מא.).

כי מי שהוא עני מן הדעת ואין דעתו בשלמות, וזהו מחמת שלא העלה את היראות הנפולות אל הדעת כנ"ל, ואז כשיש לו יראות נפולות - הוא בודאי עני ממש, אפלו אם יש לו כל הון דעלמא, כי 'דעת חסרת מה קנית', כי אפלו אם הוא עשיר גדול - הוא מלא דאגות וצער ויסורים ופחדים תמיד, וכל ימיו כעס ומכאובות, ואין לו שום נחת ומנוחה ושום חיות כלל. והוא חי חיי צער יותר מכל העניים שבעולם, כי הוא מלא דאגות ופחדים, יומם לא ינוח לילה לא ישקט, מחמת שבכל יום נתחדשין לו דאגות ופחדים חדשים מאדונים ושרים, וחשש גנבים ולסטים ושרפות והזקות, וכמה מיני הפסדים השכיחים ושאינם שכיחים. וגם מצטער בכל עת על רבוי ההוצאות של ביתו, כי נדמה לו שההוצאה יתרה על הרוח, וכיוצא בזה רבו מספר - רבוי הדאגות מדאגות שונות שיש לכל אחד ואחד בפרטיות בלי שעור בכל יום ובכל עת ובכל שעה, ואין רגע בלא פגע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ב, ז): 'מרבה נכסים מרבה דאגה'.

וכל זה מחמת יראות הנפולות - מחמת שאין לו בטחון שלם בהשם־יתברך. כי אם היה לו בטחון בהשם־יתברך בשלמות - בודאי לא היה מתפחד כלל, כי בודאי הכל ביד השם־יתברך, והעשר והכבוד מלפניו יתברך, ואם ירצה השם־יתברך שיהיה עני - בודאי לא יוכל לשמר את עצמו בשום אפן, וכן להפך, רק הוא מחיב לעסק באיזה עסק ומשא־ומתן, והשם־יתברך הטוב בעיניו יעשה, ו'מאן דיהיב חיי - יהיב מזונא' (ומי שנותן את החיים – נותן את הפרנסה) (תענית ח:).

נמצא, כשיש לו בטחון בהשם־יתברך ואינו דואג כלל מה יאכל למחר - זהו עקר העשירות, בבחינת 'איזהו עשיר השמח בחלקו' (אבות ד, א), כי אין לו שום דאגה ופחד כלל, כי הוא בטוח בהשם־יתברך, כי בודאי לא יעזבנו לעולם, כי כשאינו דואג מה יאכל למחר, נמצא שאין לו יראות הנפולות, ואזי היראה עולה לשרשה ונשלם הדעת, ואזי בודאי אין חסר לו שום דבר, כי 'דעת קנית מה חסרת', בחינת "כי אין מחסור ליראיו", כנ"ל.

נמצא, שעקר העניות הוא מחמת חסרון הבטחון, שהוא בחינת יראות נפולות, שמחמת זה הוא צריך לבוא לחובות והלואות ונעשה "עבד לוה לאיש" וכו', וקונה אדון לעצמו, שזהו גם־כן בחינת יראות נפולות, שהוא מה שיראים מאדון וכו', כנ"ל, כי הוא גם־כן יש לו אדון, דהינו המלוה, והוא ירא ממנו בכל עת פן יבוא ויתבענו, כדרך כל מי שחיב חובות שהוא מלא דאגות, ומתירא בכל עת מזמן הפרעון שממשמש לבוא. נמצא, שכל ההלואות שהם בחינת עניות, בחינת עבדות - הם בחינת יראות נפולות. והמלוה יש לו כח המשפט להוציא ההלואה מיד הלוה במשפט, שעל־ידי־זה מעלה היראה הנפולה לשרשה.

ועל־כן כשהמלוה שהוא בעל המשפט מצוה לתן תביעתו להשלישי הממחה, נקנה מיד במעמד שלשתן, כי כל זה מחמת כח המשפט, כי כח המשפט שיש להמלוה על הלוה להוציא תביעתו כנ"ל, על־ידי־זה יש לו כח באמירה בעלמא למסר תביעתו וחובו שיש ביד הלוה למסרו ללוי, כי תכף כשהמחהו אליו - עולה היראה על־ידי המשפט אל הדעת, כי זה המלוה הוא בחינת בעל המשפט שיש לו כח לתבע למשפט את הלוה. והלוה החיב התביעה - זהו בחינת שצריך לחזר ולהרים ולהעלות בחינת היראה הנפולה, שמשם נמשך שנעשה לוה ובעל־חוב כנ"ל. וזה השלישי הממחה שמקנין אליו המלוה הוא בבחינת הדעת, כי כל מה שאדם קונה הוא בבחינת הדעת, בבחינת 'דעת קנית' וכנ"ל, כי כל מה שאדם קונה - נתרומם ונתרחב דעתו, כידוע בחוש. וכשזוכה לקנות כל הקנינים דקדשה בשביל עבודת השם־יתברך באמת - נתרומם דעתו דקדשה על־ידי־זה, ולהפך - להפך חס ושלום. נמצא, כשהמלוה שהוא בעל המשפט מקנה תביעתו להשלישי במעמד שלשתן, נעשה בחינה הנ"ל שעולה היראה אל הדעת על־ידי המשפט, שעל־ידי־זה נשלם הדעת. ועל כרחך בודאי נקנה מיד במעמד שלשתן בלי קנין אחר, מאחר שבחינה זו הוא בחינת שלמות הדעת - שכל הקנינים שבעולם הם על־ידי־זה דיקא, על־ידי הארת הדעת, כנ"ל: