# כא

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1006/63/21/

וזה בחינת נטילת רשות שנוטלין מגדולים כשיוצאין לדרך (אליה רבה, ארח חיים סימן קי), כי כל הדרכים בחזקת סכנה, וכל הסכנות והפחדים שבדרך - זהו בחינת יראות הנפולות שמתיראין פן יפגענו, חס ושלום, איזה עלילה משר ואדון, או איזה חיה רעה וגנבים ולסטים, חס ושלום, שכל זה הוא בחינת יראות הנפולות כנ"ל. ועל־כן נוטלין רשות מצדיקים וחשובים, כי השם־יתברך מסר רשותו ורצונו ביד ישראל, כי הם מנהיגין העולם בבחינת (שמואל־ב' כג, ג): "צדיק מושל", בחינת (תהלים קיד, ב): "ישראל ממשלותיו", וכמבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן לד). כי ישראל אחידן במלכא (אחוזים במלך), וכלולים באחדותו יתברך. וכשנוטלין רשות מישראל, ובפרט מגדולים וצדיקים, בזה נוטלין רשות מהשם־יתברך, כביכול, ועל־ידי־זה נשמרים מכל סכנות הדרכים, כי עקר חשש סכנת הדרכים, שהם יראות הנפולות שמתיראין מהם בדרך יותר - הוא מחמת שנוי הרשיות שיש כשיוצאים ממקום למקום, כי בעוונותינו הרבים עכשו בגלות השבעים שרים שמושלים, שמהם שליטת השבעים אמות, ובכל מקום ומקום ממנה שר אחר, וישראל אין להם שום שר - רק ה' יתברך לבדו מושל עליהם בלי שום התלבשות רשותו בשום שר, רק בעוונותינו הרבים בשעת הגלות מושלים עלינו. ומזה באים כל העוונות שישראל נכשלים בגלות - זהו רק מחמת שרשות העכו"ם שהוא רשות השרים מושלים, ואף־על־פי שכל ממשלתם הוא ממנו יתברך לבד, ואין להם שום רשות בלעדו יתברך, אף־על־פי־כן מאחר שנתלבש הרשות בהם, מזה נשתלשל אחיזת הכפירות שמשם אחיזת היצר־הרע, שמשם באין החטאים, חס ושלום, וכנ"ל.

ועל־כן כל מה שהאדם מטלטל עצמו ונע ונד בדרך, ובכל מקום ומקום יש שר או פקיד אחר, והכל כפי יניקתם משרש של מעלה, שיש שם גם־כן שרים ופקידים שניים ושלישים, כי 'מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע' (המלכות בעולם הזה היא כעין המלכות בשמים) (ברכות נח.). ומחמת שנוי הרשיות שבדרך - מחמת זה עקר סכנת הדרך שהוא בחינת יראות הנפולות, שיניקתם מבחינת רבוי הרשיות כנ"ל. ועל־כן כשיוצאין חוץ לספר למקום מלכות אחרת לגמרי, על־כן שם הרשות משנה יותר שמזה יניקתם ביותר, ועל־כן החשש סכנה מיראות הנפולות ביותר כנ"ל, על־כן קדם שיוצאין לדרך צריכין לאמלכא ביה בקדשא בריך הוא (צריכים להמלך בו בהקדוש ברוך הוא [להתפלל תפלת הדרך]), כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר בראשית נח:) וגם לקבל רשות מגדולים וצדיקים שאצלם רשות השם־יתברך בעצמו, כביכול, לומר שהולך ברשותם שהוא רשות השם־יתברך לבד, כי אין שום שליטה עלי משום רשות שבעולם, כי אם ברשותכם הצדיקים שהוא רשות הקדוש־ברוך־הוא, אני הולך לדרך לשלום, ושוב אין לי שום פחד ומורא משום סכנה שבעולם, מאחר שאני מאמין באמונה שלמה שהכל ברשות השם־יתברך לבד, וברשותו לבד אני הולך לדרך, על־כן אין לי שום פחד, כי "בה' בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי" (תהלים נו, ה).

ועקר מה שהאדם מכרח פעמים לצאת לדרך הוא רק בשביל זה, כדי שיברר ויעלה כל היראות הנפולות השכיחים בדרך יותר, וכשהולך בדרך בקדשה כראוי, ומקשר עצמו בכל עת להשם־יתברך, כי ההולך בדרך שכינה מקדמת לפניו, כמובא בזהר הקדוש (שם), ובזה מעלה כל היראות הנפולות לשרשם, כי קדם שהולך לדרך צריך לאמלכא ביה בקדשא בריך הוא, דהינו להתבודד בינו לבין קונו ולפשפש במעשיו ולשפט את עצמו כנ"ל, ועל־ידי־זה מעלה כל היראות הנפולות השכיחים בדרך יותר, כנ"ל.

וזהו סוד מסעי בני ישראל במדבר ארבעים שנה, והכל היה בשביל חטא העגל, שמאז נגזרה גזרה זאת, כמו שפרש רש"י שם (במדבר לג, א), כי אז רצו לסור מרשות הקדוש־ברוך־הוא ובקשו שתי רשיות, חס ושלום, ומזה נשתלשל אחיזה להסטרא־אחרא והדינים ועל־ידי־זה נגזר עליהם מה שנגזר, שכל זה הוא בחינת יראות הנפולות כנ"ל, ומחמת זה הכרחו לסבב במדבר ארבעים שנה, והיו מטלטלים ממסע למסע, כדי לברר ולהעלות בכל פעם כל היראות הנפולות שהיו שם במדבר ביותר, כמו שכתוב (דברים ח, טו): המוליכך במדבר הגדל והנורא הזה מקום נחש ושרף ועקרב וצמאון וכו'. שכל זה הוא בחינת יראות הנפולות. ואיתא (זהר תצוה קפג: קפד.) שישראל בהליכתם במדבר דרכו על הקלפות המנחים שם, כי הם בגדל קדשתם שזכו למשפט דקדשה בכל עת, שהוא בחינת קבלת התורה שקבלו בכל מקום ומקום במדבר כל הארבעים שנה, והתורה נקראת משפט, ועל־ידי־זה זכו לברר ולהעלות כל היראות הנפולות לשרשם שבדעת, ועל־כן נקראו דור דעה, ועל־ידי־זה הכניעו כל הקלפות שהיו שם בחינת נחש שרף ועקרב, שהם בחינת יראות הנפולות, כי הם העלו היראה לשרשה על־ידי בחינת משפט, שהוא בחינת התורה שקבלו אז, כנ"ל: