# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1006/63/5/

וזה שבקש דוד המלך, עליו השלום (תהלים ז, ט): שפטני ה' וכו', מלפניך משפטי יצא, ובמקום אחר הוא אומר (שם קמג, ב): אל תבוא במשפט את עבדך, וכמו שהקשו רבותינו ז"ל (שמות רבה ל, יא). אך על־פי הנ"ל, מישב היטב על נכון, כי דוד המלך, עליו השלום, בקש שיהיה משפטו מהשם־יתברך בעצמו, כמו שכתוב: שפטני ה' מלפניך משפטי יצא וכו', ואז בודאי יהיה המשפט ברחמים ובחמלה גדולה, אבל לא יתלבש המשפט, חס ושלום, בשאר דברים, כנ"ל. וזהו: אל תבוא במשפט את עבדך - שהוא בחינה שהשם־יתברך בא בהתלבשות, בבחינת (שמות יט, ט): "הנה אנכי בא אליך בעב הענן", בחינת התלבשות. כי באמת השם־יתברך מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מניה, וכשאדם זוכר את השם־יתברך ואינו שוכח אותו אפלו שעה קלה, נמצא שהוא קרוב להשם־יתברך תמיד, והוא שופט את עצמו בכל עת לפני השם־יתברך בעצמו, ואז משפטו יוצא רק מהשם־יתברך בעצמו, ואז בודאי הוא נצול מכל המשפטים והדינים, כנ"ל. ועל־זה בקש דוד המלך, עליו השלום: מלפניך משפטי יצא וכו', כנ"ל. אבל כשאין האדם מתבודד בינו לבין קונו, לחשב על דרכיו, ולשפט את עצמו על כל דבר.

נמצא, שהשם־יתברך רחוק מבין עיניו ושוכח, חס ושלום, לפני מי הוא עתיד לתן דין וחשבון. וכמו שהוא מתרחק מהשם־יתברך כמו כן, כביכול, השם־יתברך מתרחק ממנו, חס ושלום, כי 'יום תעזבני יומים אעזבך', ואזי בעת שמגיע המשפט עליו אזי, כביכול, השם־יתברך מתלבש את עצמו ובא אליו בדין ומשפט, כמו מי שבא מרחוק ומתלבש את עצמו בלבושים אחרים, שאזי אין האדם מכיר אותו. כמו כן השם־יתברך שנתרחק ממנו על־ידי מעשיו, על שלא חשב דרכיו ולא שפט את עצמו בכל עת, הוא יתברך בא אליו במשפט, כמו מי שבא מרחוק, בבחינת (ישעיה ג, יד): "ה' במשפט יבוא", הינו שהמשפט מתלבש בשאר דברים וכנ"ל, ואז קשה להכיר אותו. וצריכין אז להביט היטב להכירו יתברך, כי באמת אפלו אם אין האדם זוכה לפשפש במעשיו ולשפט את עצמו מקדם עד שבא הדין עליו, חס ושלום, הוא צריך על כל פנים אחר־כך לשוב עד המכהו, ולהעלות כל היראות הנפולות להשם־יתברך, דהינו שיתבונן שאין שום דבר שיוכל ליראות ולהפחיד אותו או לעשות בו דין ויסורים חס־ושלום, כי אם על־פי משפט שלמעלה על־ידי חיות אלקות שנתלבש בזה הדבר, שזהו בחינת יראה עלאה שירדה מכסאה בעוונותיו ונתלבשה באלו הדברים שיש לו פחד ויסורים מהם, חס־ושלום, ואז כשמתבונן כל זאת היטב באמת ובתמים, ומפשפש במעשיו ושופט את עצמו עכשו על כל פנים, ושב בתשובה שלמה להשם־יתברך - אזי זוכה להעלות כל היראות הנפולות לשרשן, כנ"ל.

אבל באמת קשה מאד אז להעלותן ולבררן, כי אם ביגיעה גדולה וברחמים רבים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין מד:): 'לעולם יקדים אדם תפלה לצרה' וכו'. ובפרט מי יודע אם יזכה להתעורר אז לשוב באמת, כי לפעמים אפלו כשהיסורין באין על האדם, חס־ושלום, אף־על־פי־כן אינו זוכה לשוב להשם־יתברך, ולפעמים היסורין מעקמין את לבבו יותר מהשם־יתברך, חס ושלום, כי הם בחינת יראות הנפולות שמהם אחיזת החיצונים כנ"ל. ועל־כן לפעמים אם אינו זוכה להתגבר - הם מטעין ומעקמין את לבבו יותר, חס ושלום, על־כן טוב לגבר שיקדים לשפט את עצמו מקדם, כנ"ל, כדי שלא יצטרך הדין להתלבש את עצמו, חס ושלום. וזהו אל תבוא במשפט את עבדך - שלא יבוא במשפט, הינו שלא יתלבש המשפט בדברים אחרים רחוקים ממנו יתברך, כי אז בודאי לא יצדק לפניו כל חי, אבל כשקרובים להשם־יתברך והמשפט ממנו יתברך בעצמו על־ידי שהאדם שופט את עצמו - אזי המשפט הוא רק רחמים וחמלה וחנינה, כי משפט הוא רחמי, כמו שאיתא בזהר הקדוש (קדושים פה:):