# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1154/62/3/

נמצא, כשאלו השני בעל דינין באים לדין וכופרים זה את זה, ואחד מהם ודאי משקר, וזה שמשקר הוא פגם במשא־ומתן באמונה, ופגם בבחינה הנ"ל, בבחינת 'לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי' שהוא בחינת זכרון, והפגם בא על־ידי בחינת רע־עין שעינו רעה בשל חברו וכנ"ל, או על־ידי כח המדמה וכו'. כי באמת אנחנו אין חושדין את אחד מישראל שישקר לגמרי בלי שום צד התר, רק יתכון לגזלה גמורה, חס ושלום, שזהו בחינת רע־עין ממש, כי ישראל לא נחשדו על זה, רק אנו דנין את המשקר שנכשל בעסק זה על־ידי הכח המדמה, שהוא מטעה את עין האדם ומדמה לו מלתא למלתא ומורה לו איזה התר בטעות על־ידי הדמיונות של הכח המדמה, ועל־ידי־זה נכשל בשקר זה לכחש בעמיתו, כי המדמה מטעה לפעמים את האדם הפך האמת כנ"ל, ומחמת זה נפגם המשא־ומתן באמונה שהוא בחינת לאדבקא וכו', בחינת זכרון וכו', נמצא שאחד מאלו הבעלי דינים פגם בבחינת זכרון הנ"ל על־ידי הכח המדמה כנ"ל, אבל אין יודעין איזהו.

ועל־כן פסקו חכמינו ז"ל, שכל מי שהמטלטלין בידו הם בחזקתו, כי עקר תקון והכנעת המדמה הוא על־ידי בחינת היד, בבחינת (הושע יב, יא): "וביד הנביאים אדמה" וכו', כמבאר שם היטב, כי על־ידי היד, דהינו בחינת נגון שמברר הרוח טובה מן הרוח נכאה וכו', על־ידי־זה זוכין לבחינת זכרון הנ"ל שהוא לאדבקא מחשבתא וכו', שהוא משא־ומתן באמונה, כי משא־ומתן באמונה הוא בחינת נגון, בחינת (תהלים פא, ג): "שאו זמרה ותנו תף", כמבאר במקום אחר (בסימן ז). ועל־כן מי שהדבר בידו הוא בחזקתו, כי אנו מאמינין את זה שהדבר בידו, כי הוא מחזק ביותר באמונת המשא־ומתן הזה, כי עקר הדבר תלוי בבחינת היד שעל ידו מכניעין המדמה, שעל־ידי־זה זוכין לבחינת זכרון "לאדבקא" וכו', שהוא בחינת משא־ומתן באמונה, כנ"ל.

כי באמת אין אנו חושדין את אחד מהם לבחינת רע־עין כנ"ל, רק שזה שמשקר נכשל על־ידי הכח המדמה שהטעה אותו ומראה לו התר בטעות, כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא ג.) על שבועת מודה במקצת: 'חזקה אין אדם מעיז וכו', אלא אשתמוטי הוא דקא משתמיט', הינו שאינו בבחינת רע־עין לגמרי שהוא סטרא דמותא, בחינת עזות ושקר גמור, רק שאנו חושדין אותו שמשתמט וממציא לו התר, מאחר שבדעתו לפרעו לבסוף, רק שמשתמט לעת עתה, על־כן אינו עושה אסור. וזה בחינת 'כח המדמה' שמטעה את האדם הפך האמת כנ"ל, כי באמת אסור לכפר כלל אפלו לפי שעה.

וכן אמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא ו.) על שבועת הסת שתקנו בכופר בכל מחמת ספק מלוה ישנה שיש לו עליו, זהו גם־כן בחינת 'כח המדמה' ממש, שמדמה לו בספקות כאלו חברו חיב לו, ועל־כן מתר לו לכפר בו, וזהו ממש בחינת 'כח המדמה', כי הכלל שאין אנו חושדין אותו רק שנכשל על־ידי בחינת 'כח המדמה', כנ"ל.

ועל־כן ההלכה רווחת 'המוציא מחברו עליו הראיה' (בבא קמא מו.), כי חזקה כל מה שיש ביד האדם הוא שלו, כי אנו מאמינין יותר את זה שבידו שמדבר אמת ולא נכשל על־ידי המדמה, כי עקר הכנעת המדמה על־ידי בחינת היד, כנ"ל.

ועל־כן עקר חזקת המטלטלין הוא תכף כשבא לידו, כי כל המטלטלין היוצאים מיד אחד ליד חברו על ידם נעשה התקון הנ"ל שהוא בחינת "נוטה שמים כיריעה", שהוא בחינת זכרון כנ"ל, וזה תלוי ביד דיקא, שהוא הכנעת המדמה שבו תלוי הזכרון כנ"ל. ועל־כן עקר חזקת מטלטלין הוא ביד דיקא: