# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1154/63/2/

וזה בחינת פגם אסור גזלה ופגם תאות ממון, כי כל הממון והפרנסה נמשך מהארת המקיפים אלו שנמשכין על־ידי שמאירין בבן ותלמיד כנ"ל, וכמו שבאלו המקיפים כשזוכין להשיגם צריכין לדקדק לעשות סיג לדבריו - שלא להמשיך מקיפים שאין צריכין להשיג, כדי שלא יכנס המקיפים שהם למעלה מהזמן וכו', כנ"ל, כמו כן בהממון והפרנסה הנמשכת משם - צריך כל אחד ואחד שמקבל איזה ממון ופרנסה משם לזהר מאד שיהיה שמח בחלקו ולא יהיה אץ להעשיר, ויתאמץ ויתגבר מאד שלא יתאוה ולא יחמד בכל פעם יותר ויותר.

כי באמת דרכי ה' ישרים מאד, אך הם נפלאים מאתנו ואי אפשר לנו להשיגם, כי מי יבין אורחותיו הקדושים, כי באמת השם־יתברך עושה צדקות עם כל בשר ורוח, וברחמיו הוא נותן לחם ופרנסה לכל אחד בעתו כרצונו, לזה הוא משפיע לחם בדחק ולזה תבשילין ולזה בגדים, וזה יש לו איזה סך ממון וזה יש לו יותר, וקצת יש להם עשירות, וקצת יש להם עשירות יותר, ויש שיש להם עשירות גדול, וכיוצא בזה חלוקים רבים בענין הפרנסה והעשירות שנמשך להעולם מהארת הרצון העליון. וכל אחד ואחד, כל מי שאינו מסתכל באמת על התכלית האחרון האמתי - לכלם חסר הרבה, ואין אחד מהם שיסתפק במה שחננו ה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קהלת רבה א, יג): 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו', ולכל אחד ואחד נדמה שחסר לו באמת הרבה, ואלו היה לו עוד כך וכך היה די לפניו, וכשיש לו גם זה חסר לו עוד הרבה יותר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם): 'יש לו מנה מבקש מאתים - יש לו מאתים וכו'.

נמצא שכל אחד ואחד קשה לו קשיות הרבה בעניני פרנסתו, דהינו מה שחסר לו בכל פעם ומתאוה יותר, שזהו בחינת קשיות שהוא חסרון הדעת, כי הקשיא הוא חסרון הדעת, שאינו מבין זה הענין היטב, שזהו בחינת כל החסרונות שנמשכין מחסרון הדעת, כמו שאמרו (נדרים מא.): 'דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית', כי כל החסרונות הם רק מחסרון הדעת, כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן כא). על־כן ראוי לאדם להיות שמח בחלקו ויסתפק במה שיש לו, במה שחננו ה', ואף־על־פי שנדמה לו שחסר לו מהצטרכותו המכרח לו, אף־על־פי־כן ידע ויאמין כי הוא לטובתו, כי אם יתן לו השם־יתברך מה שחסר לו, יחסר לו יותר ויותר, וכן לעולם.

כמו בענין המקיפים של השכל הנ"ל, שכל מה שמגלין לו איזה תרוץ יותר - נכנס בו מקיף חדש, עד אשר נתחזקה הקשיא יותר ויותר, עד שיכולין לכנס בקשיות ותרוצים שאין הזמן מספיק לבארם, ועל־כן צריכין לעשות סיג לדבריו כנ"ל, כמו כן ממש הוא בענין הממון והפרנסה הנמשך מהארת המקיפין הנ"ל, שכל אחד ואחד יש לו גבול בענין הממון והפרנסה לפי נשמתו ודעתו ואסור לו לצאת מן הגבול קדם זמנו, כי 'כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה - השעה נדחית מפניו' (ברכות סד.), הינו כי אסור לו לדחק את השעה לחמד ולהתאוות ולדאג על חסרונו שימלא לו השם־יתברך מיד מה שנדמה לו שחסר לו, כי באמת מה שהשם־יתברך אינו ממלא לו חסרונו מיד הוא לו לטובה גדולה, כי תכף שימלא השם־יתברך חסרונו, שזהו בחינת תרוץ על קשיא כנ"ל, תכף ומיד יהיה קשה לו קשיא אחרת יותר גדולה - שיהיה קשה יותר לתרצה, וכן אם ירצה אחר־כך שיתרץ לו השם־יתברך גם חסרון וקשיא זאת וימלא לו חסרונו, תכף ומיד יהיה קשה לו עוד קשיא אחרת יותר גדולה, כי יחסר לו עוד הרבה יותר ויותר וכן לעולם.

כמו למשל, איש העני והאביון ביותר שאין לו לחם כי אם בדחק גדול, אזי אינו חושב על מלבושים כלל, מכל שכן על מלבושים נאים - אינו עולה על דעתו לדאג ולהסתכל עליהם, רק שהוא חושב ודואג שיתן לו השם־יתברך לחם ברוח, ונדמה לו שאלו היה לו לחם ברוח - לא היה דואג, אך תכף כשהשם־יתברך מזמין לו איזה פרנסה ויש לו לחם ברוח, אזי תכף מתחיל להסתכל שיהיה לו מלבוש, שזה החסרון והקשיא יותר גדולה מבתחלה, ותכף שיש לו גם מלבוש - הוא מתאוה ומסתכל שיהיו לו מלבושים נאים, ואחר־כך מתאוה לדירה נאה ולכלים נאים, ואחר־כך לכלי כסף ותכשיטין ואחר־כך לתכשיטין יקרים, ובכל פעם דאגתו וחסרונו יותר גדול, עד שיש שדאגתם על חסרון הפרנסה הוא שצריכין להוציא בכל שבוע עשרים אדומים, וגם צריכין לתן נדן לבניהם לפחות ארבע מאות אדומים ואין הכנסתם מספיק לזה, ויש שחסר להם עוד יותר ויותר בכפלי כפלים עד אין קץ.

נמצא שכל מה שמתרצין לו איזה קשיא, דהינו שממלאין לו חסרונו, תכף ומיד קשה לו קשיא אחרת יותר גדולה וחזקה מבתחלה, כי חסר לו עכשו יותר ויותר מהכרחיו הצריכין לו עכשו, מה שלא עלה על דעתו חסרון זה מבתחלה כנ"ל, עד שיכול להיות שיחסר לו ויתאוה לבלי חק מה שאי אפשר למלאת לו, עד שיכול למות מרב דאגתו מעצם החסרונות והדאגות שבאים עליו בכל פעם יותר ויותר. וזה מחמת שהממון נמשך מהמקיפים הנ"ל, וכמו שבהמקיפים הנ"ל כל מה שנתגלה לו איזה מקיף ומתרץ לו איזה קשיא - אזי קשה לו קשיא יותר חזקה מבתחלה, אשר בשביל זה צריכין לעשות סיג לדבריו וכו', כנ"ל, כמו כן בהממון ופרנסה הנמשך משם, כל מה שרוצה למלאת חסרונו, שזהו בחינת תרוץ על הקשיא שהיא חסרון הדעת שמשם כל החסרונות כנ"ל, תכף ומיד נכנס בו קשיא אחרת יותר גדולה שנמשכת ממקיף יותר גבה שאי אפשר לו להשיג, וכן להלן יותר.

וכל זה הוא רק מחמת שהוא דוחק את השעה ורוצה שימלא לו השם־יתברך חסרונו מיד, ובאמת לא בא זמנו עדין, על־כן מי שרוצה לחיות, שיהיה לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא, צריך להתחזק באמונה יתרה ולהיות שמח בחלקו, ויאמין כי הכל לטובתו, ויסתפק במה שיש לו, ולא ידחק את השעה, רק ימתין לישועת ה' עד כי יבוא עתו, כי "לכל עת וזמן לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א):