# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1154/63/4/

ועל־כן תאות ממון הוא בחינת עבודה־זרה, פגם אמונה, כמו שכתב רבנו ז"ל במאמר 'צוית צדק' וכו' (סימן כג), הינו כנ"ל, כי תאות ממון שחומד ומתאוה בכל פעם יותר - זהו ממש פגם האמונה הנ"ל, שנכנס בכל פעם בקשיות יותר, על־ידי שאינו מתחזק באמונה ורוצה דוקא להבין דרכי השם־יתברך ולתרץ הקשיות בשכלו, שעל־ידי־זה נכנסין בו בכל פעם קשיות יותר ויותר עד שבא לכפירות ממש, וזהו ממש תאות ממון כנ"ל שכל מה שרוצה למלאת תאותו וחסרונו בממון, שזהו בחינת תרוץ על הקשיא כנ"ל - נכנס בו מיד קשיא וחסרון יותר גדול מבתחלה וכו', כנ"ל, כי הממון נמשך מהשגת המקיפים וכו', כנ"ל.

וכשיש להאדם עשירות כזה שנתן לו קדם זמנו, שעל־ידי־זה מתאוה בכל פעם יותר, זהו בחינת (קהלת ה, יב): "עשר שמור לבעליו לרעתו", כי האדם הוא בעל־בחירה, ויכול לפעמים להתגבר בתאותו עד שימשיך איזה ממון ועשירות קדם זמנו, אבל הוא מזיק לו, כי חסר לו בכל פעם יותר ויותר. ועל־כן 'מרבה נכסים מרבה דאגה' (אבות ב, ז), כי בכל פעם דאגתו וחסרונו גדול יותר מבתחלה, כי נכנסין בו קשיות אחרות חזקות יותר מבתחלה, וכנ"ל: