# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1154/64/11/

וזה שנעורין בליל שבועות, כי כל אדם כלול מבחינת כח המושך וכח המכריח הנ"ל, כי עקר החיות שהוא הנשמה הוא בבחינת כח המושך, כי הנשמה נמשכת תמיד אחר כח המושך, שהוא הצדיק והתורה שמושכין את האדם להשם־יתברך, והיא מקבלת מכח המושך לעצמה, ועל־ידי־זה ממשכת חיות וקיום להגוף, ומתגברת בכל עת להמשיך גם את הגוף להשם־יתברך, שזהו העקר, שבשביל זה נברא האדם בגוף ונפש, כדי שגם הגוף יתהפך אל הנפש, שיהיה נמשך אחר רצון הנפש שנמשכת תמיד אחר כח המושך להשם־יתברך ולתורתו, אבל הגוף הוא בבחינת כח המכריח, כי הוא נוטה אחר תאוות עולם הזה והבליו, ורוצה להכריח את הנפש להפסיקה מהשם־יתברך ותורתו חס ושלום, ועקר שלמות האדם הוא שיגביר כח המושך על כח המכריח, שיגביר הנפש על הגוף, עד שגם הגוף יהיה נמשך אחר כח המושך להשם־יתברך ותורתו כנ"ל, ואז הגוף הוא טובה גדולה להנפש, שעל־ידי־זה תוכל להתקים ולקבל האור בהדרגה ובמדה, וכמבאר לעיל.

ואם לא היה חוטא אדם הראשון - היה האדם יכול לזכות בחייו לבוא לזה שיתהפך הגוף לנפש, הכח המכריח לכח המושך, עד שהיה זוכה להיות נמשך אחר השם־יתברך ולהכלל בו כראוי ברצוא ושוב בתכלית השלמות בחיים חיותו. אבל מחמת שאכל מעץ הדעת - נאחז בהגוף הגשמיות, עד שאי אפשר לו בחייו שיתהפך הגוף בשלמות לבחינת כח המושך, על־כן נגזר עליו המיתה שאז צריך לשוב אל העפר, כמו שכתוב (בראשית ג, יט): "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" - "אל עפר" דיקא, כי שם בעפר דיקא יתבלה הזהמא מן הגוף, עד שישוב גם הגוף לבחינת עפר, שהוא בחינת שפלות, שהוא בחינת כח המושך, כמבאר לעיל, ואז יקום בתחיה בגוף חדש זך וצח, ואז יתהפך הגוף לבחינת כח המושך ויזכה להשיג את השם־יתברך בגוף ונפש, ויחיה חיי עולם לעד ולנצח.

ועל־כן עקר התחיה יהיה להשפלות של כל אחד, כמו שכתב אדמו"ר ז"ל (בלקוטי תנינא בסימן עב) בהתורה 'חיים נצחיים', וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ה.): "הקיצו ורננו שוכני עפר" (ישעיה כו, יט): - 'מי שנעשה שכן לעפר בחייו', הינו כנ"ל, כי על־ידי שנעשה שכן לעפר, שזכה לשפלות אמתי, על־ידי־זה עקר התחיה, כי דיקא על־ידי השפלות, בחינת עפר, יזכה להכלל בבחינת כח המושך כנ"ל, שזה עקר התקון של תחית המתים, שאז יתתקן בשלמות חטא אדם הראשון שהביא מיתה לעולם. כי עקר התקון כשזוכין שגם הגוף יהיה נמשך בשלמות אחר כח המושך, שזה זוכין על־ידי שפלות דיקא, כי עקר כח המושך הוא בחינת שפלות שהוא בחינת עפר, כנ"ל.

ושנה הוא אחד מששים במיתה (ברכות נז:), וגם עקר השנה הוא מחמת המלחמה שיש בין כח המושך וכח המכריח, שהם בחינת גוף ונפש, שמחמת זה צריכין שנה שהוא ניחא למחין, שאז הגוף נח מתאותו, ואז המח שהוא הנשמה יש לה ניחא קצת, ונמשכת למעלה לשרשה, מחמת שאין כח המכריח כנגדה כל־כך, אבל אין זה שלמות הנשמה, כי עקר שלמותה הוא שתהפך את הגוף שהוא בחינת כח המכריח לבחינת כח המושך, כדי שתקבל אור השם־יתברך בהדרגה ובמדה כראוי וכנ"ל.

ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין עב.): 'שנה לרשעים הנאה להם וכו', ולצדיקים רע להן' וכו', כי הרשעים שאצלם מתגבר כח המכריח על כח המושך - השנה טובה להם, שאז הנשמה ניחא ואינו מתגבר הכח המכריח כנגדה, אבל לצדיקים השנה רע להם, מחמת שבהקיצם הם לוחמים מלחמת ה' ומגבירים הכח המושך על המכריח, שזה עקר עבודת האדם, אבל בשנה הנשמה ניחא ונמשכת כרצונה אחר כח המושך, בלי מלחמה עם כח המכריח, ואין זה שלמות הצדיק וכנ"ל, ועל־כן השנה רע לצדיקים, כי אם מה שמכרחים לישן בשביל קיום הגוף.

ועל־כן בשבועות נעורין הכל, כי אז הוא קבלת התורה, שאז מתגבר כח המושך כנ"ל עד שנתהפך גם כח המכריח לכח המושך, כי גם כח המכריח נמתק בכל ימי הספירה וכנ"ל, על־כן אין צריכין שנה שהוא אחד מששים במיתה, כי אז זוכין לבחינת תחית המתים שזכו ישראל בשעת קבלת התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח:), שעקר התחיה הוא בחינה זאת - שנתהפך כח המכריח לכח המושך, ואז בודאי אין צריכין לשנה, שנמשכת רק מהמלחמה שיש בין כח המושך לכח המכריח וכנ"ל:

שיך לעיל