# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1154/64/7/

ועל־כן אסור לק צר התבואה קדם העמר, ועקר מצות ספירה תלתה התורה בקצירת התבואה, כמו שכתוב (דברים טז, ט): "שבעה שבועות תספר לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספר" וכו'. כי עקר גדול התבואה הוא על־ידי כח המושך [כמו שכתב אדמו"ר ז"ל במקום אחר (סימן פח תנינא)], כי התבואה מקבלת הכח המושך מהארץ והעפר, ששם עקר כח המושך של כל הדברים, כי השם־יתברך ברא את הארץ ונתן בה כח המושך שתוכל להמשיך חיות לכל הדברים שבעולם, כי הכל היה מן העפר. וכל דבר שבעולם מקבל כח המושך מהעפר ועל־ידי־זה ממשיך לעצמו חיות, ועל־כן התבואה שגדלה מהעפר ומקבלת כח המושך ממנה. ועקר כח המושך הוא החיות האלקות שנתן השם־יתברך בהארץ שיסדה בחכמתו, שנתן בה חיות כזה שיהיה לה כח המושך של כל הדברים שבעולם.

ועקר החיות האלקות הוא בחינת 'מה', בחינת ענוה ושפלות, שזהו בחינת עפר, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל, כי אי אפשר להמשיך חיות אלקות בשלמות כי אם על־ידי בחינת ענוה ושפלות, בחינת 'מה'. וכל מי שהוא בבחינת ענוה, בחינת 'מה' ביותר, שוכן אצלו חיותו יתברך יותר, בבחינת "אשכון את דכא" כנ"ל. ועל־כן מחמת שהעפר הוא בחינת ענוה ושפלות, על־כן שם נעלם חיותו יתברך יותר, ועל־כן שם הכח המושך של כל הדברים כנ"ל. וזה בחינת (איוב כו, ז): "תלה ארץ על בלימה", שעקר קיום הארץ שתלויה באויר באמצע הגלגלים בגזרת הבורא יתברך שנתן בה כח המושך כידוע להמחקרים, וכל עקר קיומה "תלה ארץ על בלימה", דהינו בחינת שפלות וענוה, כנ"ל.

ועל־כן כשקוצרין את התבואה מהעפר כדי שתהיה למאכל אדם, כי השם־יתברך נתן כח בהארץ שתתן כח בהתבואה שמגדלת, עד שיהיה כח המושך להתבואה להמשיך חיות להאדם על־ידי שיאכל אותה, כידוע בחוש, שחיות האדם על־ידי אכילתו, ועקר האכילה הוא לחם שנעשה מהתבואה מחמשת מיני דגן, ועקר החיות שמקבל האדם על־ידי האכילה - הוא על־ידי כח המושך שיש בהאכילה, שנתן בה השם־יתברך כח המושך כזה שתוכל להמשיך חיות להאדם. וכל הכח הזה של הלחם והתבואה שהוא כח המושך להמשיך חיות להאוכלה, הוא מקבלת מהארץ ששם כח המושך של כל הדברים כנ"ל. ועקר כחה הוא מהצדיק יסוד עולם שבו תלוי הכל, כי הוא ענו מכל, בחינת 'מה', שעל זה תולה הארץ וכל אשר בה, כנ"ל.

ועל־כן כשקוצרין את התבואה, והקצירה הוא בחינת כח המכריח והמפסיק, כי קוצרין ומפסיקין את התבואה מהארץ. ועל־כן חוששין שלא יתגבר ויתאחז, חס ושלום, הכח המכריח המפסיק דסטרא אחרא, שהוא רוצה להפסיק ולמנע מהצדיק לגמרי, דהינו שלא יפסיק את התבואה מבחינת עפר לגמרי, דהינו מבחינת ענוה ושפלות, שלא תתאחז הסטרא־אחרא, שלא תביא את האדם האוכלה לידי גסות וגבהות, כמו שכתוב (דברים ח, יד): "פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת" וכו', וכמו שכתוב (שם יא, טו): "ואכלת ושבעת השמרו לכם" וכו', כמו שפרש רש"י שם, ואז חס ושלום: "ועצר את השמים וכו', והאדמה לא תתן את יבולה" וכו', כי מאחר שמתגבר כח המכריח דסטרא אחרא שהוא גסות - כנגד כח המושך שהוא ענוה, אזי בודאי הארץ לא תתן את יבולה, כי עקר מה שהארץ נותנת יבולה הוא על־ידי כח המושך כנ"ל, אבל עכשו על־ידי רום לבב שבא על־ידי אכילה דסטרא אחרא, שעל־ידי־זה נפתה לבו כנגד השם־יתברך, עד שבא לידי עבודה־זרה שהיא בחינת גסות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ד:), שזהו בחינת כח המכריח שהתגבר כנגד כח המושך, על־כן בודאי הארץ לא תתן את יבולה, מאחר שהגבירו הכח המכריח על כח המושך וכנ"ל.

על־כן הזהירנו התורה שבשעת הקציר שהוא בחינת כח המכריח, לא נתחיל חרמש בקמה לקצר, עד שיקדש את הקצירה תחלה על־ידי קצירת העמר והנפותיו וקרבנותיו, שעל־ידי־זה ממתיקין הדינים וממתיקין כח המכריח בשרשם כנ"ל, שלא יתאחז ממנו הכח המכריח המפסיק דסטרא אחרא, רק יהיה הכח המכריח רק לטובה, ואז התר הקציר שהוא בחינת כח המכריח, כי לא יתאחז בו עוד כח המכריח דסטרא אחרא, כי כבר נמתק על־ידי העמר, כנ"ל: