# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1154/65-2/17/

כלל הדבר, כי עקר עבודתנו תמיד, בפרט בראש־השנה ויום כפור וכל חדש תשרי ירח האיתנים, הוא להמתיק הדינים כידוע, ועקר המתקת הדינים נעשה על־ידי בחינת (בראשית ט, טז): "וראיתיה לזכר ברית עולם" הנזכר במאמר הזהר הנ"ל (עין לעיל בתחלת ההלכה), שהוא על־ידי מי ש עובדוהי לאפשטא משכינתא לבושין דקדרינותא דפשטין ולאלביש יתה בלבושין דנהירין דרזין וכו', כנ"ל, וזה נעשה על־ידי כל בחינות המבארים במאמר הנ"ל, שהם על־ידי שמנגן אותיות התפלה וקול הנגון בזכות ובבהירות וכו', ועל־ידי שעושין לבוש נאה להצדיק, ועל־ידי אמונת חכמים שמאמין שכל דבריהם ומעשיהם אינו פשוט אלא יש בהם רזין וכו', וכל זה הוא בחינת התקיעות כמבאר כל זה לעיל, וכל התקונים הנ"ל אנו עוסקים בהם בראש־השנה ובכל חדש תשרי, שאז עקר המתקת הדינים מכל השנה הבאה עלינו לטובה וכנ"ל.

וזה בחינת תקון הברית, בחינת תקון חטא אדם הראשון שנברא ביום זה בראש־השנה ופגם בברית, כמובא (זהר בראשית לה:), שאנו צריכין לתקן זאת בראש־השנה, והעקר על־ידי התקיעות, על־ידי הר"ע טרמוטין כמובא (פרי־עץ־חיים, ראש השנה, פרק א). וכן צריך כל אחד לתקן פגמים שלו שנעשים על־ידי השחתת זרע, חס ושלום, שהוא בחינת פגם המבול כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כב). וזה שאנו מתחילין הפסוקים של ברכת זכרונות בזה, בענין נח שנצול מהמבול, כמו שאומרים: וגם את נח באהבה זכרת ותפקדהו וכו', כי זה הפסוק הנ"ל "וראיתיה לזכר ברית עולם" (בראשית ט, טז) - נאמר לנח לענין תקון חטא המבול, כמו שכתוב בפרשת הקשת (שם): "והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם", שעל־ידי־זה לא יהיה עוד מבול לשחת וכו'. על־כן בראש־השנה שאז היה התחלת הפגם של אדם הראשון, והוא ראשון לתשובה, ועקר התשובה הוא על פגם הברית שהוא עקר ויסוד הכל, כידוע, על־כן אנו עוסקין אז בכל התקונים הנ"ל, שעל ידם זוכין לבחינת "וראיתיה לזכר" וכו'.

וזה בחינת רבוי הנגונים הנפלאים של ימי ראש־השנה ויום־הכפורים שכל ישראל עוסקין בהם בתפלות, שמנגנין התפלות הקדושים והפיוטים בנגונים מתוקים ונוראים, וכל זה כדי לזכות לבחינת "וראיתיה לזכר" וכו', כמו שכתוב בתחלת התורה הנ"ל: 'מי שמנגן אותיות התפלה' וכו''. ועל־כן באמת צריכין לחזר ולהדר מאד אחר חזן וש"ץ שיהיה איש כשר וישר וקולו נעים, כמו שכתוב בשלחן ערוך (ארח חיים סימן נג, סעיף ד), כי כל המתקת הדינים על ידו, כנ"ל.

וזה בחינת רבוי הצעקות והקולות הנוראות שצועקין כל ישראל בימים האלו, הכל כדי לעורר קול הנגינה הנ"ל שהוא בחינת תקון הקשת, לזכות שיהיה הקול בזכות ובבהירות כדי להמתיק הדינים, בבחינת "וראיתיה" הנ"ל, כי מחמת שרב בני אדם אינם זוכים שיהיה קול נגינתם בזכות ובבהירות מרבוי פגמיו, וכאשר יודע כל אחד בנפשו, על־כן צריכין לצעק הרבה מן הלב בקולות רבים אדירים, עד שיעורר רחמי השם־יתברך שיסתכל על פנימיות דפנימיות הקולות שנעלם בהם טוב הרבה, בחינת קול זך ובהיר, ועל־ידי־זה ירחם עליו וימתיק ממנו הדינים, וכנ"ל.

וזה בחינת (תהלים קל, א): ממעמקים קראתיך ה' - שאומרים בראש־השנה ועשרת ימי תשובה, שאומרים לפניו יתברך, אף־על־פי שאין קולנו עולה יפה, אף־על־פי־כן בעמקי עמקות הקול היוצא מעמק הלב בודאי הקול צח וזך, כי בפנימיות דפנימיות כל אחד מישראל זך וצח בעיניו יתברך מאד, אפלו הפגום והמלכלך במעשיו מאד. כי בכל אחד מישראל יש נקדות טובות יקרות וזכות מאד כידוע. וזהו: ה' שמעה בקולי, תהינה אזניך קשבות לקול תחנוני - הינו שאנו מבקשים שאף־על־פי שאין אנו זכאים, אף־על־פי־כן ישמע בקולנו ויקשיב אזניו לקול תחנונינו, כי צריך כביכול לשמע ולהקשיב אזניו היטב לקולנו, כדי שיברר משם קול זך וצח מעמקי עמקים, כדי להמתיק דינים, וכנ"ל.

וזה בחינת (שמות ב, כד): וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם וכו', הינו שבמצרים שהיו ישראל משקעים במ"ט שערי טמאה שבודאי לא היה קולם זך כראוי, אף־על־פי־כן על־ידי רבוי הצעקות שצעקו אז, כמו שכתוב שם: ויצעקו בני ישראל אל ה', על־ידי־זה: וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק וכו', שהוא זכות אבות, שהוא בחינת "וראיתיה לזכר ברית" וכו' הנ"ל, שזוכין לזה על־ידי קול נגינה כשהוא בזכות ובבהירות, אבל במצרים שלא זכו עדין לקול כזה, עוררו רחמי השם־יתברך על־ידי רבוי הצעקות, עד ששמע אלקים את נאקתם ויזכר את בריתו את אברהם וכו', דהינו זכות אבות, שהוא בחינת "וראיתיה" הנ"ל וכנ"ל.

וכן הוא בכל זמן, בפרט בראש־השנה ויום כפור וימים נוראים, שמחמת שאנו יודעין שאין קולנו זך וצח, צריכין לצעק בקולות הרבה עד שישמע ה' ויבחר משם קול נעים וזך להמתיק כל הדינים מעלינו. וזהו בחינת מה שאומרים העולם שיכולין לבוא לקול נגינה נאה על־ידי צעקה והרמת קול הרבה, כמו שנוהגין המנגנים שקורין בלשון אשכנז: ער רייסט זיך אויס אה קול (הוא קורע לעצמו איזה קול), וכמו שהוא בגשמיות כן הוא ברוחניות, שאפלו מי שהוא פגום מאד ואין קולו זך וצח כלל - יכול לבוא לקול זך ובהיר על־ידי רבוי צעקות בקולות הרבה, עד שירחם עליו השם־יתברך וימתיק מעליו הדינים על־ידי בחינת "וראיתיה" הנ"ל: