# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1247/61/

על־פי המבאר לעיל (בהלכות נזקי שכנים הלכה א'), שצריך לעשות הרחקה בין אילני השדה שהם בחינת העשירות, ששם שרש הנפשות כנ"ל, ועל־כן תקנו חכמינו ז"ל (חשן־משפט, סימן קעה) לעשות הטוב והישר שבעל המצר קודם לקח השדה הסמוכה לשדה שלו, כדי שיהיו שדותיו יחד ולא יפסיק אחד באמצע, כי בודאי ראוי כך שיהיו האילנות, שהם משרש אחד במקום אחד, ולקרב אותם בכל מה דאפשר ולא יפסיקו אילנות אחרים כדי שלא יכחישו זה את זה כנ"ל, ובזה עושין טובה גדולה לבעל המצר - שעל־ידי־זה כל שדותיו במקום אחד, ואזי הוא מקבץ שרשי נפשו במקום אחד, כי שרש הנפש בעשירות כנ"ל. וזה שאמר החכם: הצילני מפזור הנפש, - שלא יהיו נכסיו מפזרין במקומות רבים (חובת הלבבות, הקדמה לשער הבטחון), כי בודאי זה הוא פזור הנפש ממש, כי שרש הנפש בהנכסים והעשירות כנ"ל. נמצא, שעל־ידי־זה שהבעל מצרא קודם, על־ידי־זה מקבץ ביחד חלקי נפשו ביחד.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל: "ועשית הטוב והישר" (דברים ו, יח), ולמדו מכאן, שבעל מצרא קודם, כי על זה נאמר "ועשית הטוב" - 'הטוב' דיקא, כי זה עקר הטוב שיהיה כלו אחד, כמובא בדברי רבנו כמה פעמים (סימנים ד, כא), שכלו אחד הוא - כלו טוב. ועקר שלמות הנפש כשהיא מכנסת ומקבצת עם כל חלקיה ביחד, בבחינת 'כלו אחד כלו טוב'. כי פזור הנפש הוא בבחינת 'פזור לרשעים' שהוא בחינת נפשות עשו, שהם נקראים נפשות רבים, אבל כשמקבץ ומכנס חלקי נפשו ביחד - זה בחינת כנוס לצדיקים, בחינת נפשות יעקב, שהם נקראים נפש אחד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה ד, ו), כי הם מבחינת כלו אחד כלו טוב. וזה הטוב נעשה על־ידי דינא דבעל מצרא קודם, שעל־ידי־זה מקבץ נכסיו ושדותיו במקום אחד ששם שרשי נפשו כנ"ל, נמצא, שמקבץ חלקי נפשו ביחד בבחינת כלו אחד כלו טוב כנ"ל, וזה "ועשית הטוב", כנ"ל:

ועל־כן יעקב שהוא בתכלית האחדות, כי היתה מטתו שלמה וכל "הנפש הבאה לבית יעקב שבעים נפש" בלשון יחיד כנ"ל, על־כן "נחלת יעקב" - 'נחלה בלי מצרים' (שבת קיח.), כי נחלתו כלו אחד, כי אין מי שיפסיק ויעשה גבול ומצר לנחלתו, מאחר שנכלל נפשו בבחינת כלו אחד כלו טוב, כי המצרים הם רק מבחינת רבוי, כנ"ל, אבל בבחינת 'כלו אחד כלו טוב' - אין שום מצר וגבול, כנ"ל. ובשביל זה תקנו דינא דבר מצרא כדי להרחיב גבולו ביותר, כדי שיתקרב ויכלל ביותר בבחינת 'כלו אחד כלו טוב' בבחינת "ועשית הטוב" כנ"ל, ועל־כן יעקב שהוא בתכלית האחדות, על־כן נחלתו בלי מצרים לגמרי, כנ"ל:

וזהו שכתוב בשלחן ערוך (חשן־משפט, סימן קעה, סעיף מ): כשקונה מנכרי - אין בו דינא דבר מצרא, כי אמר לו לא ניחא לך דסליקת אריא מנך (לא נח לך שסלקתי אריה ממך). כי בודאי זה הקונה השדה מהנכרי - עשה לו טובה גדולה טובה ממש, כי הרחיב גבול ישראל, שישראל כלם בכלל הם בבחינת 'כלו אחד כלו טוב', בבחינת נפש יעקב כנ"ל. נמצא, שעקר המצר הוא כשנכרי אצל גבולו שהוא עקר המצר, כי הם מצרי הקדשה, אבל ישראל הם כלו אחד כנ"ל. נמצא, שזה שסלק הנכרי מן המצר עשה לו ממש אותה הטובה של דינא דבר מצרא, כי הרחיב גבול ישראל שלא יתערב זר ביניהם ויהיה בבחינת כלו אחד כנ"ל. ואדרבא, אותה הטובה גדולה בודאי ביותר מדינא דבר מצרא שבין ישראל בעצמן, כנ"ל. ועל־כן דיו בטובה זו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'לא ניחא לך דסליקית' וכו', כנ"ל:

גם זה עקר הסתכלות של בעל השדה שמסתכל על האילנות להביאם אל התכלית, שהוא כלו אחד כלו טוב, כמבאר היטב במאמר "ויאמר בעז" כו', עין שם היטב. וכבר מבאר לעיל, שהאילנות הם בחינת הנפשות ששרשם בעשירות כנ"ל, ועל־כן תקנו רבותינו ז"ל דינא דבר מצרא - כדי להביאם לבחינת אחד וטוב, שזה בחינת התכלית כנ"ל, כי גם התכלית המבאר שם, דהינו שיהיה תפלתו בבחינת אחד - הוא שיך לזה, כי התפלה נקראת נפש, כמו שכתוב (שמואל־א' א, טו): "ואשפך את נפשי" כו'. ושרש הנפש בעשירות, ועקר העשירות הם השדות, כמבאר לעיל כמה פעמים, וכששדותיו במקום אחד - שבזה מקבץ חלקי נפשו ביחד כנ"ל, אזי התפלה היא גם־כן בבחינת אחד, כי התפלה היא הנפש, כנ"ל:

וזה בחינת צדקה קדם התפלה (ארח־חיים, סימן צב, סעיף י), כי צדקה מתקן הממון כמובא בדברי רבנו (סימן כה), ותקון הממון הוא שלא יהיה הממון בבחינת 'מרבה נכסים מרבה דאגה', בבחינת פזור הנפש, שאזי מכלה הממון ימי חייו וממיתה אותו. וצדקה מציל מזה, בבחינת (משלי י, ב): "וצדקה תציל ממות", כי צדקה מקבץ נדחים, דהינו שמקבץ פזור הנפש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש זוטא, שיר־השירים א): 'אין הגליות מתכנסות אלא בצדקה' וכו', וכמובן מדברי רבנו במאמר 'גזלה' (סימן סט): שצדקה הוא תקון העשירות דקדשה, ועקר תקון העשירות דקדשה שיהיה בבחינת אחדות הפך מרבה נכסים וכו', כנ"ל, ועל־כן נותנין צדקה קדם התפלה לתקן שרשי נפשו שיהיה בבחינת אחד, ואזי יכולין להתפלל בבחינת כלו אחד כלו טוב, כנ"ל: