# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1247/62/2/

וכשבחינת מלכות שהוא בחינת ארץ כנ"ל, עולה לשרשה בבחינת "וענוים יירשו ארץ", זה בחינת 'נחלה בלי מצרים' (שבת קיח.), כי עקר התגלות המלכות הוא על־ידי הישות, על־ידי שהוא יתברך הוציא את עולמו מאין ליש כנ"ל, ועקר הישות הוא הארץ שהוא עקר הגשמיות והישות וכל הדברים יוצאין ממנה, כמו שאמר קהלת (ג, כ): "הכל היה מן העפר" וכו'. ועקר התגלות המלכות הוא על־ידי תמונת אותיות, שהם בחינת צמצומים וגבולים, כי כל אות ואות יש לו צמצום וגבול, וכל הישות הנמשכים מהם - כלם הם בעלי גבול וצמצום, וזה בחינת מצרים שהם צמצומים וגבולים, אבל על־ידי התפשטות הגשמיות שנכללין כל הרצונות והתמונות ברצון אין־סוף שאין בו תמונה, ושם הוא בחינת בלתי גבול בחינת אין־סוף, על־ידי־זה נכללת כל הארץ שהיא בחינת מלכות, בבחינת 'נחלה בלי מצרים' בבחינת "וענוים יירשו ארץ", כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח.): 'כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים', כי בשבת נתגלה רעוא דרעוין, כידוע (אדרא רבא נשא קכט.), שזהו בחינת הסתלקות משה בשבת במנחה ברעוא דרעוין (זהר יתרו פח.), ועל־כן על־ידי שבת בחינת התגלות רעוא דרעוין, על־ידי־זה זוכין לבחינת נחלה בלי מצרים כנ"ל, כי שבת הוא בחינת תשובה, שהוא בחינת ודוי דברים הנ"ל שעולין כל הדבורים בבחינת מלכות לשרשם, כי בשבת עולין כל העולמות לשרשם, כי שבת הוא בחינת התפשטות הגשמיות, כי אז נתבטלין כל הישות על־ידי השביתה ממלאכה ועבדין דחל, שהוא בחינת ישות, כי שובתין ובטלין ממלאכה, שזהו בחינת בטול אל האין־סוף, ואזי נכלל הכל באין־סוף ברעוא דרעוין, ואזי זוכין לבחינת נחלה בלי מצרים, כי שם אין שום מצר וגבול כנ"ל, כי שם הוא כלו טוב כלו אחד, כי על־ידי המצרים והגבולים שהם בחינת צמצומים - משם עקר אחיזת הדינים, כידוע, ומזה משתלשל אחיזת הסטרא־אחרא מלכות הרשעה.

ועל־כן זה עקר ותכלית העבודה של כל המצוות לזכות לבחינת התפשטות הגשמיות, כדי שיהיה נכלל הוא עם כל העולם בשרשם, בבחינת רצון שברצונות, ששם אין גבול וצמצום כלל, ושם כלו טוב ונתבטל כל אחיזת הסטרא־אחרא שאחיזתם למטה דיקא בבחינת צמצום וגבול, כנ"ל, ועל־כן עקר המצר הוא במקום שיש להם איזה אחיזה עדין.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח:) שיעקב אבינו, עליו השלום, זכה לנחלה בלי מצרים, כי באברהם נאמר (בראשית יג, טו): "כי את כל הארץ" וכו'. וכן ביצחק וכו', כי אברהם ויצחק לא זכו עדין לבחינת נחלה בלי מצרים, כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו, נמצא, שעדין לא נזדכך אצלם זהמת הנחש לגמרי, ומחמת זה מחמת שהיה בהם אחיזה עדין להסטרא־אחרא שהם עשו וישמעאל, על־כן עדין יש מצרים וגבול לנחלתם, כנ"ל, אבל יעקב שהיתה מטתו שלמה ולא היה בו שום פסול, ולא היה להסטרא־אחרא שום אחיזה בו, על־כן זכה לנחלה בלי מצרים, כנ"ל, כי כפי מה שמזדככין מזהמת הנחש, שהם כלל כל החטאים כפי הזכוך של כל אחד, כמו כן זוכה להכלל באין־סוף, וזהו בחינת ודוי דברים הנ"ל שהוא בחינת תשובה, שעל־ידי־זה נכללין באין־סוף: