# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1443/61/

מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב על־פי הדין, כי עקר השעבוד על קרקעות (חשן־משפט, סימן קז, סעיף א),

על־פי מה שנתבאר לעיל בהלכות הלואה (הלכה א), כי עקר שרש העשירות, ששם שרשי הנפשות, הוא קרקעות, כי כל העשירות בא מן הארץ, כי הכל יוצא מן הארץ ואפלו כסף וזהב, כמו שכתוב (איוב כח, א): "כי יש לכסף מוצא" וכו'. ומשם כל הנפשות יוצאין, כמו שכתוב (בראשית א, כד): "תוצא הארץ נפש חיה" וכו', וכמו שנתבאר שם לעיל, עין שם.

ועל־כן אחר שנפטר האדם שאז פקע שעבוד המלוה מעל הלוה, כי פריעת בעל־חוב־מצוה (שם צז, סעיף טו). והמת הוא חפשי מן המצוות (שבת ל.), וממילא אין לו שום שעבוד, כי השעבוד על הנכסים של הלוה הוא רק בתורת ערבות. והעקר השעבוד הוא על הגוף של הלוה. וכמובא בפוסקים (השגות הראב"ד הלכות מכירה פרק ו הלכה יב) לענין 'המוכר שטר חוב לחברו, וחזר ומחלו מחול'. שהוא מטעם זה, עין שם. נמצא, כשפקע השעבוד של הגוף הלוה ממילא אין לו שום שעבוד, כי הנכסים הם עכשו בחזקת היורשים, אך עקר השעבוד שיש להמלוה על נכסי המת, הוא רק מחמת ששרש הנפש היה שם, כנ"ל.

ועל־כן גם עכשו אחר שנסתלק נפש הלוה, עם כל זה עדין נשאר קצת ומעט חיות של הנפש בהאדם הנפטר, כמובא (זהר שלח קסט.). נמצא, שנשאר עדין מעט מהנפש בתוך נכסיו, כי הנכסים הם שרשי נפשו כנ"ל, ועל־כן חוזר המלוה עליהם מחמת שיש שם מעט מנפש הלוה.

ועל־כן עקר השעבוד על קרקעות מחמת ששם עקר שרש הנפש כנ"ל, על־כן יש שם גם עכשו קצת ומעט חיות כנ"ל, אבל בהמטלטלין שלא נשרשה הנפש כל־כך כנ"ל, על־כן עתה אחר שנסתלק הנפש אין נחשבין של הלוה כלל ואינם נקראין על שמו ונפשו של הלוה כלל, מאחר שנסתלקה הנפש משם, וגם בחייו לא נשרשה שם כל־כך.

וזהו בחינת שהקרקעות נקראין על שם המת, כי היא עקר הנחלה שנקראת על שמו, כמו שכתוב (רות ד, ה): "להקים שם המת על נחלתו". אבל המטלטלין אינן נקראים על שמו כלל אחר שנסתלק, כי השם הוא הנפש, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר (סימן נט), ולאחר מותו לא נחשב השארת הנפש והשם, כי אם בקרקעות ששם עקר שרשה כנ"ל.

אבל המטלטלין נחשבין תכף אחר הסתלקותו בחזקת היתומים, כי לא נשאר שם שרש נפשו כמו בקרקעות שנקראו על שמו כנ"ל. והמטלטלין הם שיכים ביותר אל היתומים על־פי המבאר במאמר 'גזלה' הנ"ל, שהנפש והעשירות ונפשות בניו הם בבחינת 'אילן וענפים ופרות'. והבנים הם הם הפרות של האילן, והוא בעצמו הוא המיניק את האילן ומשפיעו וכשנפטר ואין מי שישתדל להיניקם ולהשפיעם בעשירות ששם שרש נפשם, על־כן הם נוטלים ירשה, כדי שהם בעצמם יעסקו עם המעות וישלימו את נפשם על־ידי עשירות. ולפעמים הבנים נוטלים ירשה ממעות שלהם בעצמם, כי לפעמים יש להאב מעות בשביל הבנים והוא מעות של הבנים, עין שם היטב בדבור המתחיל: 'וזה בחינת ירשה', עין שם. ועל־כן ראויים המטלטלין להיתומים לאחר מותו, כי הבנים הם בחינת הפרות של האילן. והפרות הם בחינת מטלטלין, כי לאחר שתולשין הפרות הם מטלטלין.

נמצא, שכל חיות הבנים הוא בבחינת 'פרות', בחינת 'מטלטלין'. נמצא, שכל חלק הבנים שיש להם אצל האב בעשירות שלו הוא בחינת מטלטלין נגד קרקעות, כי כל עצמן הם רק בחינת פרות כנ"ל, אבל האב הוא עקר שרש האילן והנקתו, נמצא ששרש נפשו נגד הבנים הוא בחינת קרקעות שמשם באין כל המטלטלין והפרות שהם בחינת נפשות בניו. ועל־כן עקר שרש נפש האב הוא בבחינת 'קרקעות'. ועקר שרש נפש הבנים הוא בבחינת 'מטלטלין', שהוא בחינת פרות כנ"ל. ובשעת חייו הכל הוא ברשות האב, כמו שמבאר שם כנ"ל, אבל אחר שנסתלק, אזי נסתלק נפשו ביותר מהמטלטלין, כי לא נשרשה שם נפשו ביותר כנ"ל, והם שיכים להבנים, כי הם בבחינת שרש נפשם, שהם בחינת פרות כנ"ל. ועל־כן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, כי שעבודו פקע מהם, מאחר שנסתלק נפש הלוה מהם כנ"ל, והם שיכים להיתומים שהם בחינת פרות, בחינת מטלטלין כנ"ל. וזה שקראם מטלטלי דיתמי דיקא כנ"ל, כי הם שיכים להם כנ"ל, אבל הקרקעות ששם עקר שרש נפשו כנ"ל, על־כן גם אחר ההסתלקות נשאר שם קצת מעט מחיות נפשו. ועל־כן חל עליהם שעבוד המלוה, כי עקר שעבודו על נפש הלוה, כנ"ל.

ועל־כן עכשו שעקר העשירות והנכסים הם רק מטלטלין, על־כן כל שרש הנפשות הוא במטלטלין, כי עכשו אנו נעים ונדים ומטלטלים, על־כן גם שרשי נפשות הם מטלטלים. ועל־כן על הרב אין לנו קרקעות רק מטלטלין, ועל־כן שם כל שרשי הנפשות שהוא בעשירות. ועל־כן אפלו מטלטלי דיתמי משתעבדי, כי מאחר שעכשו עקר שרש הנפש במטלטלין, כי אין לנו קרקעות כנ"ל, על־כן חל עליהם השעבוד. אפלו לאחר ההסתלקות, כי בודאי יש שם קצת חיות מנפש הלוה מאחר ששם כל שרשי הנפשות עכשו, כנ"ל:

הנכסים של האדם הם ערבים בעד הלוה לפרע כנ"ל. וזה בחינת (סכה נג.): 'רגלוהי דבר אינש אנון ערבין ליה' (רגליו של אדם הם ערבים בשבילו), כי העשירות הוא בחינת רגליו, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר (סימן סט) בחינת (דברים יא, ו): "ואת כל היקום אשר ברגליהם" - 'זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו' (פסחים קיט.):