# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1443/61/2/

מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב מדינא דגמרא (חשן משפט סימן קז, סעיף ד):

על־פי המובא בשם רבנו ז"ל, בשיחותיו הקדושים בשיחות הר"ן (סימן קיב) שיש עברה שגורמת שצריכין להיות תמיד בעל־חוב. והתקון לשוב בתשובה על עברה זו בכללית. והזמן לזה הוא כשהאדם הוא במחין דגדלות, כי בעל־חוב הוא בבחינת 'עבד', כמו שכתוב (משלי כב, ז): "עבד לוה לאיש מלוה". ועבד הוא בחינת 'מחין דקטנות', בחינת שנה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין מט:): 'עשרה קבין שנה ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים' וכו'. ועל־כן התשובה לתקן העברה שעל ידה נעשין בעל־חוב, הוא בעת שהוא במחין דגדלות, עין שם:

ועל־כן עקר השעבוד של החוב חל דיקא על קרקעות ביותר, כי השעבוד של חוב הוא בחינת עבדות, בחינת "עבד לוה" וכו'. ועקר העבדות הוא חל ביותר על קרקע דיקא, שהוא נכנס ביותר בגדר העבדות, כי העבדות הוא מחטא אדם הראשון שמשם יצא חם מזהמת הנחש, שנתקלל (בראשית ט, כה): "ארור כנען עבד עבדים" וכו'.

וזהו בעצמו גם־כן בחינת העבדות של הבעל־חוב, בחינת "עבד לוה" וכו', כי עקר ההלואה שצריך אחד ללוות מחברו הוא מחטא אדם הראשון, שעל־ידי־זה נתקלל "בעצבון תאכלנה", ועל־כן צריכה הפרנסה לבוא ביגיעה רבה, ומחמת כבד הפרנסה בהכרח שילוה אחד מחברו, וכמבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן כג), שהלואות וחובות הם בחינת "בעצבון תאכלנה" שהיא הקללה הבאה מחמת חטא אדם הראשון, שעל־ידי־זה נמשך בחינת עבדות, בחינת עבד עבדים כנ"ל, ומזה בא בחינת "עבד לוה" וכו', שהיא גם־כן מהקללה של חטא אדם הראשון בחינת "בעצבון תאכלנה" כנ"ל. וזה בעצמו מה שכתב רבנו ז"ל במאמר הנ"ל, שההלואות וחובות באים מאיזה עברה, ואף־על־פי שלא באר רבנו ז"ל את העברה בפרטיות, אף־על־פי־כן כל העברות כלם כלולים בחטא אדם הראשון, כי משם באים כל העברות. נמצא, שענין חובות, שהוא ענש לאיזה עברה, הכל הוא בשביל חטא אדם הראשון שנתקלל "בעצבון תאכלנה", שעל כן צריכים להיות בעל־חוב, בחינת "עבד לוה", שהוא בחינת עבדות הנ"ל שבא מזהמת הנחש, כנ"ל:

ועל־כן עקר השעבוד, שהוא בחינת עבדות, חל על קרקעות ביותר, כי קרקע נכנס ביותר בבחינת עבדות, כי עקר הקללה של חטא אדם הראשון, שמשם בא בחינת עבדות, בחינת "ארור כנען", היא נאחזת ביותר בקרקע שנתקללה גם־כן מחטא אדם הראשון, כמו שכתוב (בראשית ג, יז): "ארורה האדמה בעבורך". ועל־כן הקרקע נכנסת יותר בגדר העבדות שהוא בחינת ארור כנען כנ"ל. ועל־כן עקר השעבוד של הבעל־חוב הוא על קרקעות ביותר, ואפלו כשמוכרם לאחר חל עליהם השעבוד לעולם מה שאין כן במטלטלי, כי עקר השעבוד, בחינת עבדות, נאחז בקרקע ביותר כנ"ל, כי מטלטלי הם חשובים בחינת טוב לגבי קרקע בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא ו:): 'מטלטלי כל מלי מיטב הוא' (במטלטלים כל דבר נחשב למיטב). כי אין נאחז בהם זהמת הנחש כל־כך שהוא בחינת 'עבדות ושעבוד', כמו שנאחז בקרקע בבחינת (ישעיה סה, כה): "ונחש עפר לחמו" וכנ"ל.

ועל־כן לאחר מיתה, עקר השעבוד הוא רק על קרקעות, אבל מטלטלי דיתמי אינם משעבדים על־פי הדין, כי עקר השעבוד הוא רק על קרקעות שהם בבחינת עבדות כנ"ל, כי לאחר הסתלקות האדם נשאר האדם רק בבחינת 'עפר', כמו שכתוב (בראשית ג, יט): "כי עפר אתה" וכו'. ועל־כן אז עקר השעבוד שיש עליו הוא רק על קרקעות, כי קרקע ועפר הוא בבחינת מיתה והסתלקות, כי שם אחיזת זהמת הנחש ביותר, שהוא סטרא דמותא כנ"ל. ובשביל זה גם בחיים - השעבוד חל יותר על קרקע, כי הבעל־חוב הוא בבחינת 'עבד', בחינת 'שנה' כנ"ל, ושנה אחד מששים במיתה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נז:). ועל־כן חל השעבוד על קרקע יותר, כי הקרקע הוא בחינת עבד, בחינת מיתה כנ"ל. ועל־כן כשנסתלק האדם ממש, אזי נשאר השעבוד רק על קרקע כנ"ל, אבל מטלטלי הם בבחינות חיות כנגד קרקע ואין עליהם שעבוד אז.

וזה בחינת (כתבות פז.): הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, כי השבועה הוא בחינת חיות, כי השבועה הוא בחינת כריתות ברית, ועל־כן השבועה הוא בבחינת "צדיק חי עלמין" וכמובא בספר 'שערי אורה' (שער השני). ועל־כן כשיש הכחשה בין שני אנשים, שזהו בחינת סטרא דמותא, שהוא בחינת שקר, כידוע, אזי התקון לזה שבועה, שהוא בחינת חיים, כנ"ל. ועל־ידי־זה נתברר האמת ונתבטל השקר, שהיא סטרא דמותא, ומי שפוגם גם בשבועה חס ושלום, אזי נחשב כאלו מחריב כל העולם כלו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבועות לט.). כי עקר חיות וקיום העולם הוא על־ידי בחינת שבועה, בבחינת (ישעיה נד, ט): "אשר נשבעתי מעבר עוד מי נח על הארץ" וכו', כי לא היה קיום להעולם אחר המבול עד שנשבע השם־יתברך כביכול, ועל־ידי־זה נתקים העולם. נמצא ששבועה הוא בחינת קיום העולם, בחינת "צדיק חי עלמין" כנ"ל. ועל־כן בשעה שאמר השם־יתברך "לא תשא" נזדעזע העולם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבועות לט.). כי עקר קיום העולם הוא על־ידי בחינת שבועה כנ"ל. נמצא, ששבועה הוא בחינת קיום העולם, בחינת חיות כנ"ל.

ועל־כן הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה - כי מאחר שנסתלק הבעל־חוב ושליט סטרא דמותא על־כן אינו יכול המלוה להוציא חובו, להעלותו מבחינת סטרא דמותא כי אם על־ידי שבועה שהיא בחינת חיים, שעל־ידי־זה דיקא יכול לגבות חובו משם, כנ"ל.

ועל־כן החמירו בשבועה זו ביותר. ואמרו בשבועה זו דיקא: אין אדם מוריש שבועה לבניו, כמבאר בפוסקים (חשן־משפט, סימן קח, סעיף יד), כי דיקא שבועה זו אינו יכול להוריש לבניו, מאחר שמת לוה בחיי מלוה ושלט סטרא דמותא ממש, ואי אפשר להוציא הממון כי אם בשבועה שהיא בחינת חיות, על־כן כשהוא נסתלק אחר־כך גם־כן ונסתלק חיותו, בודאי אינו יכול להוריש ממון כזה לבניו, מה שהוא בעצמו היה מכרח להמשיך חיות על־ידי השבועה. ועכשו נסתלק חיותו, ועל־כן אין יכול להוריש ממון כזה לבניו מה שאין כן בשאר שבועות, שאף־על־פי שבאים גם־כן להכניע בחינת סטרא דמותא שהיא בחינת הכחשה ושקר כנ"ל, אף־על־פי־כן מאחר שלא שלט סטרא דמותא ממש, על־כן לא החמירו בשבועות אחרות כל־כך. כמו בשבועה של הבא לפרע מנכסי יתומים כנ"ל, כי עקר השבועה היא בחינת חיות, כנ"ל.

ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (ספרי מטות קנג): 'כל הנשבע, כאלו נשבע בחיי המלך' - 'בחיי המלך' דיקא, כי השבועה הוא בחינת התקשרות להשם־יתברך אשר בשמו נשבעין. והוא יתברך הוא חי החיים. ועל־כן על־פי הרב נקראת השבועה במקרא "חי ה'", כמו שכתוב (ירמיה כג, ז): "ולא יאמרו עוד חי ה' אשר הוציא אתכם מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא" וכו', במהרה בימינו, אמן: