# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1443/63/12/

וזה בחינת מה שעקר השעבוד של בעל־חוב היא על קרקעות, ועל־כן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, כי בכל הדברים שבעולם מלבש כבודו יתברך שמשם חיותם, והקדשה והחיות אלקות המלבש בקרקעות ומטלטלין הם בשני בחינות הנ"ל, כי קרקעות הם בחינת הקדשה הקבועה עומדת וקימת, בבחינת (קהלת א, ד): "והארץ לעולם עמדת", שזהו בחינת "מלא כל הארץ כבודו", אבל מטלטלין שהם מטלטלין ונעים ונדים - שם הקדשה נעלמת בבחינת 'איה מקום כבודו', כי אין להם מקום קבוע שזה נמשך מקדשת המשכן שהיה מטלטל והולך ממקום למקום, כנ"ל.

כי עקר התגלות כבודו יתברך הוא בבחינת 'הארץ' דיקא, בבחינת "מלא כל הארץ כבודו", מלא כל 'הארץ' דיקא, כי שם עקר התגלות כבודו יתברך, כי השם־יתברך כשרצה לברא העולמות כדי לגלות כבודו יתברך, כי הכל נברא בשביל הכבוד כנ"ל. ואזי ראה השם־יתברך שלגדל עצם אור כבודו יתברך אי אפשר לגלות כבודו, כי אם על־ידי תכלית הצמצום, שהוא נקדת המרכז של עולם הגשמי הזה, שהוא הארץ והעפר, שהוא חמר עב ומגשם בתכלית הגשמיות, שזהו תכלית הצמצום. ועל־ידי תכלית הצמצום הזה של הארץ הזאת, על־ידי־זה דיקא גלה כבודו יתברך, כי בלא זה היה בלתי אפשר לגלות כבודו יתברך מחמת עצם האור, כנ"ל.

ועל־כן נברא האדם בעולם הגשמי הזה, כי עקר התגלות כבודו יתברך הוא על־ידי האדם דיקא, שהוא תכלית כל הנבראים שבשבילו נברא הכל. ועל־כן נברא האדם "עפר מן האדמה" (בראשית ב, ז), כי לגדל עצם בהירת אור נשמת האדם, שהוא חלק אלוה ממעל, ונמשך ממקום גבה ועליון מאד מאד, כי ישראל עלה במחשבה תחלה, על־כן לא היה אפשר שיוכל שום עולם לסבל אור קדשת נשמתו, כי אם על־ידי שנתלבש בגוף הנעשה מעפר הארץ הגשמי הזה, שהוא תכלית הצמצום, כנ"ל.

וזה שכתוב (בראשית ב, ז): וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה - אז דיקא: ויפח באפיו נשמת חיים (שם), כי דיקא על־ידי שנוצר בגוף עכור כזה שהוא עפר מן האדמה, על־ידי־זה דיקא היה אפשר לו לקבל נשמת חיים שנמשך ממקור עליון ונורא מאד, שאי אפשר לסבל אור כזה בשום עולם, כי אם על־ידי שנתלבש בצמצום כזה עפר מן האדמה הנ"ל.

נמצא, שעקר התגלות כבודו יתברך הוא בהארץ דיקא, בחינת "מלא כל הארץ כבודו", וכמו שכתוב (תהלים עב, יט): "וימלא כבודו את כל הארץ". וכיוצא בזה הרבה. אבל מטלטלין שהם נעים ונדים ולא נודע מקומם איה, כי אין להם מקום קבוע, שם צריכין לבקש ולחפש הקדשה בבחינת 'איה מקום כבודו', שזהו בחינת המשא־ומתן שצריכין לטלטל ממקום למקום, ולהוליך הסחורה ממקום למקום, עד אשר ימצאו את מקומו למכרו שם. שזהו בחינת שצריכין לבקש ולחפש את מקומם, כי במקום שמקבלין חיות מהשם־יתברך יותר, שם יכולין להשתכר בהם, אבל אין יודעין את מקומם איה, כי היום חשוב הסחורה כאן ולמחר במקום אחר.

וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא ז:): 'מטלטלי כל מלי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתא' (במטלטלים כל דבר נחשב למיטב, [לגבי הדין שצריך לשלם את הטוב ביותר], כי אף שאינו נמכר כאן – אפשר למכרו בעיר אחרת), כי אף־על־פי שעקר החיות נמשך להקרקע ששם עקר כבודו כנ"ל, ועל־כן עקר חיות האדם וכל הנבראים הוא מקרקעות, כי הכל היה מן העפר, וכל המאכלים וכל הדברים שבעולם הכל מן העפר (קהלת ג, א), וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יב, יא), אף־על־פי־כן בבחינה אחת יש מעלה במטלטלין על קרקעות, כי שם בקרקעות שמקבלין חיות מבחינת המאמרות המתגלין, בחינת "מלא כל הארץ כבודו". על־כן שם יש צמצומים רבים, שזהו בחינת 'עשרה מאמרות', שכל כבוד וכל מאמר יש לו צמצום וגבול לבדו כנ"ל, שזהו בחינת מצרים שיש לכל קרקע וקרקע מצר שלו, ומחמת הצמצומים והגבולין שיש לכל מאמר ומאמר מעשרה מאמרות, שבהם נברא העולם שעקרן מלבשין בקרקע הארץ, על־כן יש שנויים רבים במעלות הקרקעות, שזהו בחינת עדית ובינונית וזבורית (בבא קמא ז:), שהם בחינת ימין ושמאל ואמצע שבהם כלולים כל הצמצומים של כל העשרה מאמרות, כנ"ל.

אבל מטלטלין הם גרועים מצד אחד, מחמת שהם מטלטלים ונעים ונדים, והקדשה נסתרת ונעלמת בהם, ואין יודעין מקומם איה. אבל כשמחפשין את מקומם יכולין למצא הטוב והחיות שבהם בכל דבר ודבר, כי מטלטלי כל מלי מיטב הוא, כי מאחר שחיותם מבחינת 'איה', שהוא מאמר סתום, שמשם מקבלין הכל כנ"ל, ושם אין שיך גבול וצמצום, על־כן במטלטלין שנמשכין משם אין שיך שם כלל עדית ובינונית וכו', כי שם אין שום צמצום וגבול כלל, רק שצריכין לבקש ולחפש הקדשה ההוא, כי אין יודעין מקומו 'איה', אבל כשמחפשין ומוצאים החיות והקדשה הנמשך משם, אזי הכל טוב ואין שום דבר שלא יכול למצא בו טוב בהקדשה הנמשך מבחינת 'איה', ועל־כן מטלטלי כל מלי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתא - הינו ששם בבחינת 'מטלטלין', בחינת 'איה', הכל טוב. וכל מלי מיטב הוא רק שצריכין לבקש ולחפש שם הקדשה מאד מאד, כי אין שם מקום קבוע. וזהו דאי לא מזדבן הכא וכו', כי במקום התגלות קדשת הדבר, שם זוכין להצליח ולהשתכר באותו הדבר, וכנ"ל: