# כד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1443/63/24/

וזה (תהלים קכא ב־ג): אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ - שאף־על־פי שהאדם בדיוטא התחתונה, חס ושלום, ומנח במקום שמנח, ונדמה לו שאי אפשר לו בשום אפן לשוב אל השם־יתברך מעצם התגברות עוונותיו, שמתגברין עליו בכל פעם יותר ויותר וכו', וכנ"ל. כמו ששכיח זה הדבר מאד ברב בני הנעורים, שעקר מה שאובדין שני העולמות הוא מחמת חלישות דעתם ויאושם, מחמת שרואין רחוקם ונפילתם העצומה שמתגברת בכל יום יותר, אבל מי שזוכה לשא עיניו למרום בכל מקום שהוא ולחפש ולבקש 'איה מקום כבודו' כנ"ל, שזהו בחינת אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי - שאינו יודע באמת איך אפשר שיבוא לו עזר וישועה, מאחר שבכל יום יצרו מתגבר עליו. ועל־פי רב הוא מוסיף חטא על פשע, אבל אף־על־פי־כן כשמקים העצה הנ"ל, ושואל ודורש ומבקש ומחפש ונושא עין למרום בחינת אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי כנ"ל, אזי תכף עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ, כי בודאי יבוא לו ישועה על־ידי־זה, על־ידי הבקשה והחפוש לבד, כנ"ל:

(השלמה מכתב יד)

וכל זה הוא בחינת פורים שהוא ענין נפלא מאד, כי אין שום קדשה של יום־טוב באלו הימים, ואף־על־פי־כן הוא גבוה מכל הימים טובים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. אך הוא בבחינה הנ"ל, כי קדשתו גבוה מאד, בבחינת אי"ה הנ"ל שזוכין על־ידי הבקשה והחפוש, כשנופלים, חס ושלום, לבחינת מקומות המטנפים, רחמנא לצלן. וזה כל ענין פורים, כי המן הרשע, ימח שמו, שהוא קלפת עמלק - הוא עקר של בחינת אי"ה הנ"ל, בבחינת "ראשית גוים עמלק" (במדבר כד, כ) - שיונק מבחינת בראשית־מאמר־סתום בחינת אי"ה, וכל הקלפות שהם העכו"ם יונקים ממנו, וכשהוא התגבר על־ידי עוונות ישראל שנכשלו אז בנשים נכריות והשתחוו לצלם וכו' - זה בחינת עצם התגברות המקומות המטנפים. ועל־כן היתה אז עת צרה גדולה אשר כמוהו לא נהיתה, מחמת שהתגברו בחינת מקומות המטנפים מאד, עד שלא היה שום תקוה לצאת מהם, כי נחתם הגזר־דין, ולא היה שום מקום לגשת אליו, לבקש רחמים מחמת שנתרחקו מכבודו מאד, שנפלו לבחינת מקומות המטנפים שאין־שם התגלות כבודו יתברך, כי "כבודי לאחר לא אתן", כנ"ל.

אבל השם־יתברך חמל עלינו והקדים רפואה למכה, ושלח לנו אז מרדכי ואסתר, אשר בכח צדקתם הגדולה הצילו אותנו מהם. כי מרדכי ידע את כל אשר נעשה (אסתר ד, א) - שידע עד היכן הדברים מגיעים, שהתגברו בחינת מקומות המטנפים עד שאינם יודעין כלל, איך למצא כבודו יתברך לרצותו ולפיסו, אבל אף־על־פי־כן לא התיאש את עצמו, והלך על פי הדרך הנפלא הנ"ל, "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר שם), דהינו שיצא ובקש וחפש "איה מקום כבודו", בבחינת "אשוטטה בשוקים וברחבות אבקשה" כנ"ל.

וזהו בחינת אסתר, שעל־ידה היה עקר הישועה והנס, כי אסתר הוא בחינת אי"ה הנ"ל, שהוא בחינת הקדשה המסתתרת, בחינת "ואנכי הסתר אסתיר" (דברים לא, יח), זאת הקדשה שלמעלה מכל הקדשות, שממנה מקבלין כל הקדשות כל המאמרות וכל הכבוד, בחינת "אתה אל מסתתר" (ישעיה מה, טו), אך מגדל הסתרתו והעלמו, משם דיקא יונקים החיצונים וכל מקומות המטנפים, שזהו סוד בחינת לקיחת אסתר דיקא לבית אחשורוש, שהוא בית הסטרא־אחרא שהיה מלא גלולים. אך על־ידי עצה הנ"ל נצלה מהם, אף גם הצילה את כל ישראל, כי כשנכנסה לבית אחשורוש שהיה מלא גלולים, אז צעקה בקול מר: "אלי אלי למה עזבתני" וכו' (תהלים כב, ב), שזה בחינת הבקשה והחפוש הנ"ל, בחינת אי"ה, שצועקים אי"ה איפוא אבקשך, מאחר שהסתרת פניך ממני ועזבתני כנ"ל וכו', שזהו ממש בחינת הצעקה הנ"ל, "אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי דברי שאגתי" וכו', ועל־ידי הצעקה הזאת בעצמה, שהוא בקשה וחפוש 'איה' וכו' הנ"ל, על־ידי־זה בעצמה זכתה לעלות בתכלית העליה, עד שחזרה לשרש קדשתה שנמשך מבחינת אי"ה בקדשה, מבחינת בראשית מאמר סתום. וכשחזרה לקדשתה על־ידי־זה בודאי ממילא נפלו ונתבטלו כל הקלפות, שהם המן וסיעתו שינקו משם, כן אין יניקתם אלא מהעלמה וההסתרה, שעל־ידי־זה רוצים, חס ושלום להעלים לגמרי חיות הקדשה, עד שרצו לכלות את ישראל לגמרי. אבל כשמחפשין ומבקשין אי"ה וכו' כנ"ל, שעל־ידי־זה עולין לשם בתכלית העליה כנ"ל, שמשם חוזרים ויונקין כל העשרה חלקי הכבוד, שהם שרשי נשמות ישראל, שהם כל העשרה מאמרות, אזי בודאי כל הקלפות נופלים ונתבטלים לגמרי, וישראל עולים בתכלית העליה, ומקבלים כל החיות וכל הקדשות וכל התורה משם כנ"ל, שזהו בחינת קבלת התורה אז בימי אחשורוש, בחינת (אסתר ט, כז): "קימו וקבלו", וכנ"ל, שעקר התגלות התורה על־ידי־זה, כשחוזרין לעלות לשם עלידי הבקשה והחפוש הנ"ל, שעל־ידי־זה חוזרין וממשיכין התגלות התורה משם, מבחינת אי"ה לבחינת 'מלא כל הארץ כבודו' וכנ"ל.

וזהו בחינת עצם שמחת פורים, בחינת השכרות של פורים, עד דלא ידע דיקא, כי על־ידי גדל הצעקה הגדולה ומרה שצועקין קדם פורים, שהוא בחינת הבקשה והחפוש אי"ה וכו' כנ"ל, על־ידי־זה עולין בתכלית העליה לבחינת אי"ה, שהוא בחינת בראשית, בחינת כתר עליון, ששם עקר השמחה הגדולה, בבחינת "ושמחת עולם על ראשם" (ישעיה לה, י), שהוא בחינת כתר שהוא על הראש, וכמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, פסוק זה, לענין השני הכתרים שהכתירו את ישראל בחורב, ושם הוא בחינת 'עד דלא ידע' וכו', כי הוא בחינת מאמר סתום, שהוא סתום ונעלם מאד כנ"ל, כי הוא למעלה מהתורה ושרש התורה, כנ"ל.

וזהו בחינת פרשת שקלים קדם פורים, כי 'באחד באדר משמיעין על השקלים', כי שקלים הם נדבה לצרך המשכן, שעל־ידי־זה הלכו במדבר והיה להם כח לחפש ולבקש אחר כבודו, כנ"ל. וזהו בחינת העבודה של משא־ומתן, ששם הקדשה נעלמת, וצריכין לבקש ולחפש שם כבודו יתברך מאד, ועקר הכח לבקש ולחפש שם הוא על־ידי צדקה, שעל־ידי שנותנין צדקה מממונו - על־ידי־זה מתקנים את הממון ומעלים אותו ממקומות המטנפים שנאחזים ביותר בהממון, כי שם תחובים כל העבודות־זרות שנקראים קיא צואה, כמו שכתב אדמו"ר ז"ל בהתורה 'צוית צדק' (סימן יג), וכמובן בהמעשה של הבעל־תפלה (ספורי מעשיות יג), אבל שרש הממון בקדשה גבוה מאד כמובא כמה פעמים בדבריו ז"ל (בסימנים כג, נט ועוד), הינו כנ"ל, כי יניקתו מהמאמר־סתום, וכשזוכים לתקנו על־ידי צדקה כראוי, אז המשא־ומתן טובה גדולה, כי יכולים על־ידי־זה לעלות בתכלית העליה לבחינת אי"ה, כנ"ל.

וזהו בחינת שקלים, שהם בחינת צדקה, שהוא בחינת תקון המשא־ומתן והל"ט מלאכות שהם בחינת מלאכת המשכן. ועל־כן נקראים 'שקלים', כי שם הוא משקל גדול, מחמת ששם בהממון כל אחיזת החיצונים וכו' כנ"ל, אבל כשזוכין לבקשה ולחפש הקדשה שם בכח הצדקה שהוא בחינת שקלים - יכולים לעלות בעליה גדולה, כנ"ל, בבחינת "מחצית השקל תרומה לה'" (שמות ל, יג), בחינת שנתרוממין ונתעלין לה' על־ידי־זה דיקא. וזהו בחינת "אי"ה שוקל" (ישעיה לג, יח), שעל־ידי בחינת שקלים דהינו צדקה - זוכין לבחינת אי"ה כנ"ל. ועל־כן צריכים להרבות בצדקה בפורים, שזהו בחינת בחינת מתנות לאביונים, וכל הפושט יד לטל - נותנים לו, כי עקר הנס של פורים על־ידי בחינת צדקה, בחינת שקלים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגלה יג.): 'רשע, כבר קדמו שקליהם לשקליך', שעל־ידי־זה זוכין לבחינת אי"ה בקדשה, שזהו בחינת פורים, כנ"ל.

וזהו בחינת (אסתר יד, ה): "יעשו עץ גבה חמשים אמה" וכו', כי שער החמשים הוא בחינת כתר בחינת אי"ה, אשר מגדל העלמו, הקלפות הם יונקים משם, כנ"ל, ועל־כן רצה המן לעשות עץ גבוה חמשים אמה דיקא, כי רצה להשליך את מרדכי משם דיקא מחמת יניקתו. והוא לא ידע שאדרבא! משם דיקא היתה מפלתו הגדולה של המן, ימח שמו, כי מרדכי על־ידי גדל בקשתו וחפושו על ידי צעקתו הגדולה - זכה לעלות שם בקדשה בתכלית העליה, שעל־ידי־זה נתבטל יניקת הסטרא אחרא שהוא המן וכנ"ל, ועל־כן משם דיקא היתה מפלתו, ועל־כן (שם ז, י): "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי", כי דיקא משם היתה מפלתו הגדולה וכנ"ל.

וזה בחינת המגלה, שהיא גבוה מאד מאד, ואין בה שום שם באתגליא, רק בראשי תבות וסופי תבות - זה בחינת איה הנ"ל, שהוא למעלה מהתורה, אבל הוא בהעלם גדול מאד וכנ"ל. ועל־כן מתחלת המגלה מתכלית העלמת והסתרת כבודו וקדשתו יתברך, כי מתחלת "ויהי בימי אחשורוש", ומדברת ומספרת הרבה מכבוד וגדלת מלכות הרשעה, שהיא כנגד כבוד מלכות דקדשה, ומספרת שהשתמשו בכלים של בית המקדש וכו', שכל זה הוא בחינת הסתרת כבודו, והולכת ומספרת מכל זה. ואחר־כך מספרת מלקיחת אסתר הצדקת לבית אחשורוש, שהוא בית הסטרא אחרא וכו', כי כל זה הוא בחינת אי"ה הנ"ל, שמשם היתה יניקת מלכות הרשעה וסיעתם. וכשזכו אחר כך לתכלית העליה על־ידי הבקשה והחפוש וכנ"ל - נתהפך הדבר, כמו שכתוב (אסתר ט, א): "ונהפך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" וכו', ואז נעשה מכל זה המעשה הזה תורה קדושה, שהיא המגלה הקדשה שנעשית מספור זה דיקא, כי עכשו נתגלה ששם דיקא נעלם קדשה גבוה ונעלמת בחינת אי"ה, שמשם שרש כל התורה, ועל־כן עכשו ממעשה זה דיקא תורה גבוה, שהיא המגלה הקדושה, שמצותה לקרותה מתחלה ועד סוף, כי על־ידי־זה מגלין בחינת אי"ה שמשם היתה יניקתם תחלה, ומשם דיקא היתה מפלתם וישועת ישראל, בחינת (שם ח, טז): "ליהודים היתה אורה" כו', אורה - זו תורה (מגלה טז:), כי משם דיקא המשכת התורה וכנ"ל.

ועל כן נקרא "פורים על שם הפור" (אסתר ט, כו). כי המן, ימח שמו, רצה לפגם בהגורל של יום הפורים, כי הגורל של יום־הכפורים על שני השעירים - זהו בחינת אי"ה הנ"ל שהוא תקון הספקות, כי ביום־הכפורים היה צריך הכהן גדול לכנס לפני ולפנים שהוא הקדשה העליונה מכל העשר קדשות שבארץ־ישראל, שהיא בחינת כתר מלכות, כידוע, שזהו כל בחינת יום־הכפורים שהוא בבחינת כתר בחינת אי"ה, ועל־כן אז עקר התשובה, שעל־ידי־זה נתכפרין אז כל העוונות, כי עקר התשובה, עקר מחילת עוונות - הוא על־ידי בחינה זאת, על־ידי בחינת אי"ה, דהינו על־ידי הבקשה והחפוש (כמבאר שם במאמר הנ"ל), שזהו עקר התשובה וכנ"ל.

וזהו בחינת מצות הודוי של יום הכפורים, שצריכין להתודות כל העוונות - הוא מבחינת מקומות המטנפים, ששם אין כבודו יתברך, רק כל חיותם הוא מבחינת אי"ה מאמר סתום, כנ"ל, ועל־כן צריכים אז דיקא לחזר ולהזכירם בפרוש, ולהתודות עליהם בלב נשבר, שזהו בחינת אי"ה בחינת בקשה והחפוש הנ"ל, כי זה עקר הודוי - שאנו מודים ומתודים לפניו שחטאנו עוינו וכו', ונתרחקנו על ידי זה מכבודו מאד, ועתה אין אנו יודעים כלל איך לבוא אליו, כי עוונותינו מבדילים בינינו ובינו, ועל־ידי־זה אנו רחוקים מכבודו, ועל־כן מחפשים ומבקשים אי"ה מקום כבודו ואיך ובאיזה אפן נוכל למצא אותו יתברך, כמו שכתוב (דברים ד, כט): "ובקשתם משם את ה' אלקיך" וכו'. וזה שאומרים בסוף הודוי: תעבנו, תעינו, תעתענו - שאנו תועים ומתעתעים בדרך, כי אין אנו יודעים אנה פנה דודנו, אי"ה איפה נוכל למצא כבודו יתברך.

וזהו 'מה נאמר לפניך וכו' ומה נספר' וכו' וכמו שכתוב ברעיא־מהימנא (זהר משפטים קיט.) שצריכין לומר: אין לי פה להשיב ולא מצח וכו', שכל זה הוא בחינת אי"ה הנ"ל, שאין אנו יודעין כלל מה לומר ומה לדבר. וכל זה צריכין בכל השנה, כי צריכין לשוב בתשובה תמיד, אך עקר התשובה והודוי הוא בעשרת־ימי־תשובה, והעקר ביום־הכפורים, כי הוא בחינת כתר בחינת אי"ה, ואז נכנס הכהן גדול לשם לפני ולפנים, כנ"ל, על־כן יש לנו כח לחפש ולבקש אי"ה, שזהו עקר התשובה, כמו שכתבנו לעיל, שאי אפשר לזכות לבקשה וחפוש הזה שהוא בחינת אי"ה כי אם על ידי כח הצדיק שכבר זכה לזה בקדשה גדולה, שזה בחינת הכהן גדול שזוכה לזה ביום הפורים, כנ"ל.

ועל כן אז המצוה להטיל גורל על שני השעירים, כמו שכתוב (ויקרא טז, ח): "ונתן אהרן הכהן על שני השעירים גרלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל", כי זהו בחינת אי"ה, בחינת ספקות, שאין יודעין איזה לה' ואיזה לעזאזל וצריכין להטיל גורל, כי אנו מאמינים, שאפלו בעצם ההעלמה וההסתרה - שאין יודעין איה מקום כבודו וקדשתו, שאין יודעין איזה לשם ואיזה להפך לעזאזל, אף־על־פי־כן שם נעלם השם יתברך, דהינו קדשה גדולה מאד, בחינת אי"ה וכנ"ל, ועל־כן מטילין גורל, כי מאת ה' יצא הגורל איזה לשם, כי הוא יתברך נעלם שם וכנ"ל.

אבל המן, ימח שמו, שינק מעצם ההעלמה - רצה לפגם בזה, וכפר, כאלו אין השם יתברך נמצא שם כלל, וחשב שיוכל להמשיך הגורל כרצונו וכמחשבתו הרעה על־פי דרכי הכשפים והתחבולות הרעות שלהם, ועל־כן הפיל גורל מיום ליום וכו' עד שנפל הגורל באדר שמת בו משה ושמח, כי סבר מאחר שאז מת משה שנתן את התורה שכלולה מכל חלקי הכבוד, מכל העשרה מאמרות, כי עקר הכבוד הוא התורה, ומאחר שמשה שהוא כלל התורה - נפטר אז, על־כן כבר נעלם ונסתלק הכבוד, חס ושלום, לגמרי, כי עלה לבחינת אי"ה, בחינת "ולא ידע איש את קברתו" וכו' (דברים לד, ו). ובאמת כן הוא, שבודאי הצדיק הגדול בחינת משה - נסתלק לבחינת אי"ה וכנ"ל. אבל אדרבא! מגדל כחו הוא מאיר דיקא משם לכל הנופלים ומתרחקים מאד מאד, אפלו אם נפלו מאד למקומות המטנפים ממש, הוא מאיר עליהם עצה נפלאה הנ"ל לחפש ולבקש אי"ה מקום כבודו גם שם, ועל־ידי־זה דיקא יזכו לתכלית העליה לבחינת אי"ה בקדשה, כי יש להם כח לזה על ידו על־ידי שהוא כבר זכה לזה להסתלק לשם על ידי עצם קדשתו, וכמבאר לעיל מזה על פסוק "כמעט שעברתי מהם" (שיר השירים ג, ד), עין שם.

וזהו בחינ ת מה שכתוב אחר "ולא ידע איש את קברתו" - "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה" (דברים לד, ט), הינו שדיקא על־ידי הסתלקות משה בבחינת "ולא ידע", משם דיקא "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה" וכו', כי ממשיך עליו חכמה ודעת בכל פעם - משם דיקא, מבחינת אי"ה וכנ"ל. ועל כן נהפך הגורל על המן, ימח שמו, כי הכל היה מאתו יתברך כמו שכתוב (משלי טז, לג): "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו", ועל־כן נקרא פורים על שם הפור, כי זהו עקר תקף הנס, וכנ"ל.

"והמשכלים יזהר ו כזה ר הרקי ע " (דניאל יב, ג) סופי תבות עומ"ר, כי זה הפסוק מרמז על גדלת קדשת התנא רבי שמעון בר יוחאי שחבר ספר הזהר והתקונים, שזהו בחינת "והמשכילים יזהירו" וכו' כמו שכתוב בהקדמת התקוני זהר. וכל ענין של רשב"י היה בבחינת העמר, שאז מתו תלמידי רבי עקיבא, ורשב"י היה התקון שלהם ונסתלק בל"ג בעמר. ועדין צריכין לחשב ולעין בזה ולחברו למה שאמר אדמו"ר ז"ל על פי זה שהוא ראשי תבות השם יוה"ך שיוצא מפסוק (תהלים צא, יא): "כ' י מלאכי' ו יצו' ה ל' ך " וכו', כמו שכתוב בספר חיי מוהר"ן (סימן קצה) עין שם, ולה' הישועה.