# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1443/63/3/

נמצא, שיש לכל אדם שני בחינות עבודות, עבודה אחת היא בחינת (ישעיה ו, ג): "מלא כל הארץ כבודו", שזהו בחינת כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שמלבש בהם כבודו יתברך, שזהו בחינת כלליות התורה הכלולה בעשרת הדברות, שהם בחינת עשרה מאמרות אשר קיום התורה הקדושה היא בשביל כבודו יתברך, שהוא שרש התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ו, ג): 'אין כבוד אלא תורה'. וצריך האדם לעסק תמיד בתורה ועבודה בשביל כבודו יתברך, כדי לגלות כבודו על־ידי התורה הקדושה "וימלא כבודו את כל הארץ" (תהלים עב, יט). וזהו בחינת מה שמבאר שם בתחלת המאמר הנ"ל, שצריך כל אדם להסתכל בכל דבר אם יש בו כבוד השם־יתברך - יעשה, ואם לאו - לא יעשה. כי העקר הוא שיהיה כל מעשיו בשביל כבודו יתברך, שזהו בחינת כלליות התורה והמצוות הנ"ל, אבל אי אפשר להיות דבוק בהתורה תמיד יומם ולילה בלי בטול כלל, כי לפעמים צריכין לבטל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות צט.): 'פעמים בטולה של תורה זהו קיומה'.

וגם צריכין לעסק במשא־ומתן ודרך ארץ, ואז אין רואין כבודו יתברך, כי עקר התגלות כבודו יתברך הוא רק בהתורה ומצוות, ואז צריכין להחיות את עצמו בבחינה השניה הנ"ל, על־ידי שמחפשין ומבקשין אחר כבודו יתברך בבחינת 'איה מקום כבודו', ועל־ידי בחינה זו יכולין להחיות את עצמו בכל דבר ובכל מקום, אפלו בדברי חל, כגון משא־ומתן וכיוצא. וגם אפלו כשנופלים חס ושלום, לדברים רעים לגמרי, גם שם אם יזכה לחוס על נפשו ויקים ככל המבאר במאמר הנ"ל, לבקש ולחפש אחר כבודו יתברך, אז יזכה לתכלית העלי ה, לבחינת 'איה', שעל־ידי־זה נתכפרין ונתתקנין כל העוונות בבחינת "ואיה השה לעלה", כמו שמבאר במאמר הנ"ל:

וזה בחינת (אבות ב, ב): טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון - כי תורה ודרך ארץ הם שתי הבחינות הנ"ל, בחינת (ישעיה ו, ג): "מלא כל הארץ כבודו", דהינו התגלות כבודו יתברך, שזהו בחינת עבודת 'ה תורה והמצוות'. ודרך ארץ - הינו משא־ומתן ועסקי חל שאינם דברים שבקדשה, ששם אין רואין התגלות כבודו יתברך, אבל צריכין לעסק גם בהם. ושם צריכין לחפש ולבקש אחר כבודו יתברך, ואז מחיה את עצמו בבחינת "איה מקום כבודו", שהוא מאמר סתום, שהוא שרש הכל, שמגדל הסתרתו מקבלין ממנו חיות כל הקלפות והעוונות, אבל כשמחפשין ומבקשין 'איה מקום כבודו', אזי עולה בתכלית העליה לשרש הקדשה, ואזי נתבטלין כל העוונות והקלפות.

וזהו שיגיעת שניהם משכחת עון - כי צריכין שניהם: תורה ודרך ארץ - שהם שתי העבודות הנ"ל. ועל־ידי שניהם דיקא מבטלין העוונות, כי משא־ומתן לבד בודאי אינו כלום, כי אף־על־פי שיכולין לחפש ולבקש גם שם את השם־יתברך עד שיזכה לתכלית העליה, לבחינת 'איה' כנ"ל, אבל אף־על־פי־כן הוא מקום סכנה מאד ויכולין להיות נלכד ונכשל שם, חס ושלום, כי באמת מבחינת 'איה' מקבלין כח כל החיצונים מגדל הסתרתו והעלמו. ועל־כן במשא־ומתן שמקבל חיות מבחינת 'איה' על־כן הקדשה נעלמת שם מאד, ומחמת זה בקל יוכל להיות נלכד, חס ושלום, על־ידי עסקי עולם הזה במשא־ומתן ודרך ארץ, וחס ושלום ישכח אותו יתברך לגמרי, כמו שכתוב (דברים ח, יג): "וכסף וזהב ירבה לך" וכו', וכמו שכתוב (שם ח, יד): "ורם לבבך ושכחת" וכו', כי שם הקדשה נעלמת בבחינת 'איה'. וכשנכנסין לשם, הינו לבחינת 'דרך ארץ' ומשא־ומתן, שהם עסקי עולם הזה, צריכין לבקש ולחפש שם מאד מאד אותו יתברך, ואז דיקא יכולין למצאו ולעלות לבחינת 'איה', כנ"ל.

אבל אם חס ושלום, לא יזכה לבקש ולחפש כראוי אחר כבודו יתברך, חס ושלום - ישכח אותו לגמרי וכנ"ל. על־כן מי שרוצה לעסק במשא־ומתן ודרך־ארץ, הוא מכרח לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, כי בהתורה הקדושה שם הוא בחינת התגלות כבודו יתברך, ועל־ידי־זה אפלו כשיצא לשוק לעסק בדרך ארץ ומשא־ומתן, לא יהיה נלכד שם חס ושלום, כי יזכה לבקש ולחפש גם שם אחר כבודו יתברך מאחר שהוא משתדל תמיד לגלות כבודו יתברך, כי תורתו קבע שהוא התגלות כבודו כנ"ל. ועל־כן אפלו בעת שהוא רחוק מכבודו יתברך, דהינו בעת שעוסק בדברי חל, גם שם יחפש בודאי 'איה מקום כבודו', ועל־ידי־זה יזכה לעלות בתכלית העליה, כנ"ל.

וגם תורה לבד בלי שום דרך ארץ, גם־כן אי אפשר, כי בהכרח צריך בכל פעם לעלות מדרגא לדרגא. ואז מכרח שיהיה לו ירידה קדם העליה, ואז בהכרח שיחיה עצמו בבחינת הבקשה והחפוש הנ"ל, שזהו בחינת עבודת המשא־ומתן ודרך ארץ כנ"ל. ששם מבקשין ומחפשין אחר כבודו יתברך, שעל־ידי־זה זוכין לתכלית העליה לבחינת 'איה', שעל־ידי־זה נתבטלין כל העוונות כנ"ל, וזהו שיגיעת שניהם משכחת עון, כי על־ידי שני הבחינות הנ"ל נתבטלין העוונות, כנ"ל: