# א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1443/64/1/

וזה בחינת חנכה שמצותו בשמן (ארח־חיים, סימן תרעג, סעיף א), כי נר של מצוה גבה מאד, כגון נר שבת ויום־טוב ונר תפלה, ובפרט נרות המנורה הטהורה, כי 'הדלקת נר מצוה' - זה בחינת המשכת אור האין־סוף שיאיר להדעת, לידע כי "ה' הוא האלקים", שזה עקר התכלית, שבשביל זה נברא האדם כדי לדעת אותו יתברך, כמו שאיתא בזהר הקדוש (בא מב:): 'בגין דישתמודעין ליה' (כדי שיכירו אותו יתברך). ואי אפשר לידע ממנו יתברך כי אם על־ידי־זה, על־ידי שזוכין שיפתח לו אור האין־סוף בחמלתו הגדולה בבחינת 'רצוא ושוב' וכו', כמו שמבאר שם, ואזי מאיר הרשימה לדעת כי 'ה' הוא האלקים'.

וזה בחינת האור של כל האורות, ומשם הדלקת כל הנרות של מצוה בבחינת (תהלים יח, כט): "כי אתה תאיר נרי ה' אלקי" וכו'. וזה בחינת נרות המנורה שנאמר בהם (שמות כז, כא): "באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן" וכו', כי עקר הדלקת נרות המנורה הוא באהל מועד סמוך לארון העדות שהיה בבית קדש־קדשים, ששם עקר הבטול אל האין־סוף לבחינת 'רעוא דרעוין', שזהו בחינת 'קדש־קדשים - דכל רעותין תקיעין תמן' (שכל הרצונות תקועים שם) (זהר ויקהל ריג: פקודי רמד:), בחינת 'רעוא דרעוין' שמשם עקר התגלות אלקותו יתברך, בבחינת (תהלים נ, ב): "מציון מכלל יפי אלקים הופיע", ומשם ממשיכין האור להדליק נרות המנורה "למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים" (מלכים־א' ח, ס):