# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1443/64/11/

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות מו.): הקדש, חמץ, ושחרור, מפקיעין מידי שעבוד - כי עקר השעבוד הוא נמשך מבחינת פגם הארבעה יסודות שלא נתבררו עדין שהם בחינת עבדים כנ"ל, שמשם נמשך דחקות הפרנסה, שמשם כל ההלואות בחינת "עבד לוה לאיש מלוה" וכנ"ל. ועל־כן הקדש וכו', מפקיעין מידי שעבוד, כי אלו השלשה: 'הקדש' וכו', הם ההפך משעבוד, כי הם בבחינת התקשרות ובטול אל האין־סוף שהוא ההפך מעבדות, דהינו שהם בבחינת תקון הארבעה יסודות, שעל־ידי־זה זוכין להתבטל ולהכלל באור האין־סוף, וכנ"ל.

כי הקדש זה בחינת בטול אל האין־סוף, שזה עקר ההקדש, שיש כח ביד האדם להקדיש קדשת הגוף הבהמה וכיוצא. וזה מחמת שבאמת כל דבר שרשו וחיותו מאור האין־סוף, שהוא השם־יתברך ברוך הוא. וכל דבר צריך לחזר לשרשו, והכל ביד האדם שבשבילו נברא הכל כדי שיחזר ויכלל הכל בשרשו, באור האין־סוף, ועל־כן יש כח ביד האדם להקדיש כל דבר, כי תכף כשמקדיש הדבר בדבורו - נתקשר הדבר מיד לאור האין־סוף, שהוא שרש כל הקדשות ושם כלו קדוש, כמו שכתוב (ויקרא יט, ב): "כי קדוש אני ה'".

וזה עקר ההקדש שיש כח ביד האדם לעשות מדברי חל – קדש, על־ידי שמקשרו ומבטלו באור האין־סוף שהוא שרש הכל, ובשביל זה נברא כל דבר, כדי שיחזר ויכלל בשרשו באור האין־סוף, והכל על־ידי האדם וכנ"ל. ועל־כן עקר ההקדש על־ידי הדבור, כי כל הדברים נבראו על־ידי הדבור, הינו על־ידי תמונות האותיות, שמשם כל הישות וכל הרצונות, שהם נמשכין מרצון אין־סוף שאין בו תמונה, ששם כלו קדש. ועל־כן תכף כשקורא עליו שם קדש בדבורו נתקשר החיות שלו, שהוא תמונת אותיות הדבורים שהם בחינת רצונות – ברצון אין־סוף שאין בו תמונה, ששם כלו קדוש, ששם שרש כל הדברים ושם חוזר ונכלל הכל, וכנ"ל. נמצא, שהקדש הוא בחינת התקשרות ובטול באור האין־סוף, שהוא הפך העבדות, הפך פגם הארבעה יסודות שנקראים עבדים, ועל־כן ההקדש מפקיע מידי שעבוד של החוב, שהוא בחינת עבדות, בחינת "עבד לוה" וכו'.

וכן חמץ מפקיע מידי שעבוד - כי אסור חמץ הוא בפסח, שאז הוציאנו השם־יתברך ממצרים, ועקר הגאלה של מצרים היתה, על־ידי שאז נתגלה אורו הגדול יתברך בהתגלות נפלא, כמבאר בכונות (פרי־עץ־חיים, חג המצות פרק א), שעל־ידי־זה היתה עקר הגאלה, וכמו שכתוב (שמות יב, יב): "ועברתי בארץ מצרים". ותרגומו: 'ואתגליתי' וכו', הינו שאז נפתח להם אור האין־סוף בהתגלות נפלא, ועל־ידי־זה זכו לגאלה ואז נאסר החמץ, כי מחמת שאז לא היו ראויים עדין לגאלה, כמובא, רק השם־יתברך פסח ודלג על הקץ וגאלם קדם זמנם, ונתגלה להם אור האין־סוף קדם שנתקדשו כראוי לזה, על־כן אסורים בחמץ במשהו, כדי שלא יפגמו כלי המחין על־ידי אכילת חמץ, חס ושלום, ולא יוכלו לקבל אור הזריחה של הרשימה מהבטול אף גם יתחמץ לבבם על־ידי־זה יותר, מחמת שאינם ראויים עדין לזה, על־כן צריכין לזהר אז מחמץ במשהו, כדי שיוכלו להכלל באור האין־סוף, שעל־ידי־זה היתה עקר הגאלה.

ועל־כן חמץ מפקיע מידי שעבוד - כי אסור חמץ הוא כדי שיוכלו להכלל באור האין־סוף, שנתגלה אז בפסח בשעת יציאת מצרים בהתגלות נפלא כנ"ל, ועל־כן הוא מפקיע מידי שעבוד, שהוא בחינת עבדות, שהוא ההפך מזה, כנ"ל.

וכן שחרור מפקיע מידי שעבוד - כי שחרור הוא בטול העבדות, כי משחרר העבד ויוצא לחרות, ואז יוצא העבד מידי עבדות ונעשה ישראל. וקדשת ישראל בכלל היא בבחינת בטול אל האין־סוף, כי כל ישראל כלולים במשה, על־ידי קבלת התורה שהוא זכה להכלל באור האין־סוף, ועמו כל ישראל כל אחד כפי חלקו בהתורה ובמשה כן זוכה להכלל באור האין־סוף. ועל־כן שחרור שהוא בטול העבדות וזוכה לקדשת ישראל, על־כן מפקיע מידי שעבוד - שהוא בחינת פגם העבדות וכנ"ל:

ובענין אסור חמץ בפסח יש עדין הרבה לבאר, ועין לקמן בהלכות אפותיקי הלכה ב', על־פי התורה הנ"ל מבאר קצת מעין זה: