# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1443/64/6/

ועל־כן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל־חוב (חשן משפט, סימן קז, סעיף א), כי עקר עבודת האדם בזה העולם הוא כדי שיזכה להכלל באור האין־סוף, שזה עקר התכלית, וזה עקר תענוג עולם הבא וכנ"ל. ואי אפשר להכלל שם כי אם על־ידי שמברר כל הארבעה יסודות, דהינו על־ידי שמקדש ומטהר עצמו מכל התאוות, עד שמכניע הרע שבהן ומברר הטוב שבהן. והעקר העולה על הכל הוא שיזכה לענוה ושפלות אמתי, כי ענוה גדולה מהכל (עבודה־זרה כ:) ואי אפשר להכלל באין־סוף כי אם על־ידי ענוה בשלמות בתכלית הבטול בבחינת 'ענוה של משה', וכמובן לעיל בהתורה הנ"ל.

ועל־כן אי אפשר לזכות לזה כי אם על־ידי צדיק הדור, שהוא ענו באמת, דהינו על־ידי ודוי דברים לפניו, כי ענוה גדולה מהכל. ואי אפשר לזכות לענוה אמתיית כי אם על־ידי צדיק הדור שהוא בחינת 'משה' שהיה ענו מכל האדם, ואז זוכה לכלל באין־סוף, שזהו עקר תכלית האדם שנברא בשביל זה, אשרי הזוכה לזה! וכל עסקי האדם, כל מה שעוסק בו בחייו, אפלו במלאכה ומשא־ומתן, הכל בשביל זה, כדי שיתבררו אלו הדברים על־ידי־זה, עד שיעלו ויכללו כלם בשרשן, ויכללו עמו יחד באור האין־סוף, ששם הוא תכלית וסוף של כל הדברים שבעולם, וכל אדם כפי מעשיו הטובים וכפי קדשתו וטהרתו בכל העסקים שעסק - כמו־כן זוכה להכלל שם, כי מי שזכה להיטיב מעשיו ולקדש את עצמו בתכלית השלמות, עד שבטל את גופו בחייו בתכלית, בבחינת משה רבנו, הוא זוכה תכף במיתתו להכלל באין־סוף ולהתענג על ה' ויכלל כלו שם אשרי לו.

אבל מי שלא קדש עצמו כל־כך ונשאר בו עדין אחיזת הזהמה של הגוף - הוא צריך להתבלות בעפר ולסבל שם מה שסובל עד שיזדכך לגמרי, ואז יהיה נכלל מה שיהיה נכלל ממנו במקום שצריך להכלל. וכן כל אחד לפי מדרגתו לפי עבודתו וקדשתו, כי 'מי שטרח בערב שבת' וכו', (עבודה זרה ג.). ועל־כן הכל צריכין לחזר אל העפר, כמו שכתוב (קהלת ג, כ): "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", כי שם בעפר נבחן ונצרף ונזדכך כל אחד, כי עפר כלול משתי בחינות, כי הוא בחינת ענוה ושפלות, בחינת 'אין', כמו שכתוב (בראשית יח, כז): "ואנכי עפר ואפר", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה ה.): 'מי שנעשה שכן לעפר בחייו'. וגם עפר הוא תכלית הישות והגשמיות, וכל הארבעה יסודות כלם כלולים בעפר, 'כי עפר מאנא דכלהי' (העפר הוא הכלי והבסיס של כל הדברים) (תקוני־זהר תקון סט, קד:).

והאדם נברא בשביל זה – "עפר מן האדמה", כדי שיזכה לעלות ולהכלל מבחינת 'עפר' תכלית הגשמיות והישות - לבחינת 'בטול אל האין־סוף', על־ידי שיזכה לקדש ולטהר את עצמו, עד שיבוא לענוה בתכלית הבטול, וישים עצמו כעפר, ואז יזכה להתפשטות הגשמיות גם בחייו, עד שיזכה במותו מיד להכלל באור האין־סוף. ואזי תכף כשיהיה נקבר בעפר יהיה נכלל בענוה של משה, שהוא בחינת 'עפר', ואז יזכה לשלמותו מיד, להכלל באין־סוף בבחינת 'הסתלקות משה' וכו', כנ"ל.

אבל מי שלא זכה לזה בשלמות, צריך להתבלות בעפר שהוא תכלית הישות, והיא 'מאנא דכלהי', שהוא כולל כל הארבעה יסודות ושרשו ענוה בחינת 'אין', כי סוף מעשה במחשבה תחלה ושם צריך להזדכך כל אחד, עד שישוב לבחינת בטול בחינת ענוה, שהוא בחינת שרש העפר בקדשה העליונה. וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וכלם נקראים צדיקים, כמו שכתוב (ישעיה ס, כא): "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ":

ועל־כן כל אחד מישראל תכף כשמת והוא שב אל העפר, אזי חוזר ושב עמו אל העפר כל החיות של כל החפצים והמטלטלים שעסק בהם בחייו, כי הכל היה מן העפר והכל צריך לשוב אל העפר להזדכך שם על־ידי האדם שעסק בהם, עד שיהיו נכללין עמו במקום שיהיו נכללין. ועל־כן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל־חוב, כי המטלטלין יוצאין מרשות אביהם שמת תכף מיד במיתתו, ושוב אין לו עסק בהם כלל. כי זה עקר תקונם על ידו, כי כל המטלטלין הם מהארבעה יסודות ובחייו עסק בהם במשא־ומתן או במלאכה, ועל־כן היה צריך לבררם ולבוא עמהם אל התכלית וכו', כנ"ל. ועכשו במיתתו גמר כל תקונו וזכוך שלו הוא על־ידי העפר, שהיא בחינת ענוה ובטול וכנ"ל, וכמו כן כל המטלטלים והחפצים שלו צריכין לשוב עמו לשם לבחינת 'עפר', כדי שיזדככו שם עמו כפי מה שיזכה, על־כן אין המטלטלין של המת משעבדים עוד להבעל־חוב, כי אין לו עוד חלק בהם, כי עתה כל תקונו שלו ושל כל החפצים שעסק בהם הוא רק על־ידי העפר וכנ"ל.

ועל־כן אין להבעל־חוב שעבוד עליהם כי אם על הקרקעות, שהם ארץ ועפר, ששם עתה כל מקומו וזכוך שלו ותקונו כנ"ל, כי כל ההלואות והחובות שהאדם חיב לחברו, הם נמשכין מחמת שלא נזדכך עדין הארבעה יסודות מחטא אדם הראשון, שנגזר עליו (בראשית ג, יט): "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה" וכו', בחינת "בעצבון תאכלנה" (שם יז), שמשם כל העניות והדחקות, שמשם באין כל החובות וההלואות.

ועל־כן "עבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב, ז) מחמת שלא ברר עדין הארבעה יסודות מזהמתן שהם נקראים עבדים, כמו שכתב שם רבנו ז"ל (בסימן ד) על פסוק "מבית עבדים", שהארבעה יסודות נקראים עבדים, וצריך כל אדם לקדש ולטהר ולזכך כל הארבעה יסודות, עד שיצא מכל התאוות והמדות הנמשכין מהם ואז יוצא מעבדות לחרות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ערובין נד.): 'שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה', שעל־ידי־זה מכניע היצר־הרע והרע שבארבעה יסודות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה נב:): 'אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח' וכו'.

אבל מי שלא עסק בתורה ולא זכך הארבעה יסודות הוא בחינת עבד, ומשם באין כל ההלואות ששם בחינת עבדות, בחינת "עבד לוה" וכו'. ועל־כן באמת צריכין לשמר את עצמו מאד מחובות והלואות. וביותר צריכין לבקש מהשם־יתברך ולהשתדל בכל כחו שלא ימות בעל־חוב, חס ושלום, כי החובות הוא בחינת עבדות, בחינת פגם הארבעה יסודות, שעל־ידי־זה אי אפשר לנפשו להכלל באין־סוף, כי אי אפשר להכלל שם עד שיצא מעבדות לחרות, דהינו שיצא מהארבעה יסודות שהם בחינת עבדים ויהיה נכלל ב'אין' וכנ"ל. ועל־כן כשמת ונשאר בעל־חוב, שוב אי אפשר לו לתקן החוב על־ידי המטלטלין שלו, כי כבר יצאו מרשותו לגמרי במותו, כי צריכין לשוב ולחזר עמו אל העפר, דהינו שכל אחיזתו בהם, וכל מה שעסק בהם - הכל חוזר עמו עתה אל העפר, ששם גמר התקון והזכוך.

ועל־כן אין להבעל־חוב שעבוד עליהם כי אם על הקרקעות שהם עפר וארץ ששם גמר תקונו, ועל־כן על־ידי הקרקעות שהם עפר - יוכל לסלק החוב ולתקן פגם הארבעה יסודות שלא זכך שמשם בא החוב שהוא בחינת עבדות כנ"ל, כי עתה כל תקונו על־ידי עפר ששם נקבר המת, ושם כל זכוכו ותקונו, כנ"ל: