# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1443/64/8/

ועל־כן אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה (כתבות פז.). שבועה היא התקשרות ובטול אל אור האין־סוף, בחינת (דברים י, כ) "ובו תדבק ובשמו תשבע". ועל־כן עקר שבועה בנקיטת חפץ, כי על־ידי התורה נכללין ונתדבקין שם, וכל ההכחשות הם למטה בשנוי הרצונות והתמונות בבחינת הישות, ששם יש אחיזת הרע והשקר והחלוף והתמורות, אבל למעלה בשרש הכל ברצון אין־סוף שאין בו תמונה, שם כלו טוב שם כלו אמת. ועל־כן בכל מקום שיש הכחשה - צריכין שבועה, שהיא התקשרות ובטול אל האין־סוף, ששם כלו אמת. ועל־כן (בבא בתרא קעד.): אין גובין מנכסי יתומים כי אם בשבועה, והטעם שמא צררי אתפסיה (שמא נתן לו מעות במשכון קדם מיתתו לפרע את חובו), כי אנו מחיבים להחזיק כל אחד מישראל בחזקת כשרות, שבודאי לא מת בעל־חוב, שעל־ידי־זה אינו יכול להכלל בשרשו באין־סוף כנ"ל. ועל־כן מסתמא סלק החוב בחייו ונכלל במיתתו במקום שצריך להכלל, כי כל אחד מישראל שב בתשובה ומתודה קדם מיתתו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין פרק ו, משנה ב): כל המומתין מתודין. ובודאי הסתכל על עצמו לסלק כל החובות, כדי שיוכל להכלל בשרשו באין־סוף וכנ"ל, ועל־כן אין אדם נאמן לגבות מהם אלא בשבועה, שהוא בחינת התקשרות אל האין־סוף, ואז בודאי יש לו הנאמנות מאחר שהוא מקשר את עצמו עתה על־ידי השבועה לאור האין־סוף, ששם כלו אמת, כנ"ל: