# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1443/65/7/

ועל־כן כשמת לוה בחיי מלוה, ואחר־כך מת המלוה, ובאים היתומים לגבות מן היתומים, אין יכולים לגבות כלל, כי אין אדם מוריש שבועה לבניו, כי השבועה נגד יתמי הלוה אין יכול לשבע כי אם המלוה כשהוא בחיים חיותו - שיכול לברר האמת על־ידי השבועה שהוא בחינת 'חיים', בחינת התקשרות וכלליות העולמות כנ"ל, אבל מאחר ששלטה המיתה גם בהמלוה ונפרד חיותו מגופו כמו הלוה שמת גם־כן אין מי שיכריע ביניהם, מאחר ששלטה המיתה בשניהם ונשארים הנכסים בחזקת יתמי הלוה כמו בתחלה, כי כנגד יתומים אין יכול להוריש שבועה, כי עקר הירשה ששיך לבנים נמשך מבחינה הנ"ל, מחמת שכל הממון והעשירות נמשך מהדעת הנ"ל שמשאיר אחריו לבן ותלמיד כנ"ל - על־כן מגיע ממון הירשה להבנים שעליהם נמשך הארת הדעת של אביהם, כי עקר הדעת מקבל הבן - שכל עצמו נמשך מאביו, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל.

וזה סוד טעם ירשת הבנים, שנמשך מהשארת הדעת של הצדיק האמת לבן ותלמיד, שמשם כל שפע הפרנסה והעשירות, ועל־כן שיך הירשה לבנים, ואפלו אם האב והבן אינם בני דעת התורה, אף־על־פי־כן מאחר שהם מזרע ישראל, בודאי משרש נפשם בהתורה ובהצדיק יסוד עולם, בפרט שבודאי כל אחד מישראל יש לו איזה חלק בתורה - אפלו עם הארץ, על־ידי המצוות ונקדות טובות שנמצאים בהם, וזה כל השארתו אחר מותו. ומשם כל שרש השפעת ממונו ועשירותו, וכשמת - נשאר הממון שנמשך מזה הדעת בשרשו לבניו אחריו, כי הכל אחד, כי הממון נמשך מכלליות השגות 'בן ותלמיד', שזה עקר החליפות וההשארה וכנ"ל.

ועל־כן אין יכול להוריש כי אם הממון שברר בחייו - שנמשך מכלליות הנ"ל, אבל הממון שלא היה לו זכות כי אם על־ידי שבועה נגד יתומים שהיה צריך לברר על־ידי השבועה, שהוא בחינת 'חיים וכלליות' כנ"ל, ובתוך כך נפטר ושלטה גם בו סטרא דמותא - שוב אין לו זכות בו להשאיר לבניו אחריו, מאחר שהוא בעצמו לא זכה לברר האמת בחיים עד שנפטר ונשארים הנכסים בחזקת יתמי הלוה: