# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1658/62/15/

וזה בחינת השם שנותנין לתינוק אחר המילה, שהיא בחינת שמחה כנ"ל. כי עקר האדם נברא בשביל שיזכה על־ידי מעשיו הטובים לכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה - לבטל העצבות והדין מן העולם, לבטל בחינת (בראשית ו, ו): "ויתעצב אל לבו" הנאמר כשאין העולם מתנהג כשורה, חס ושלום, רק שיתקים (תהלים קד, לא): "ישמח ה' במעשיו"; (שם קמט, ב): ישמח ישראל בעשיו", כי אי אפשר שיכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, הינו שיחזר העולם לשרשו כי אם על־ידי השמחה האמתית מהמצוה בעצמה שהיא אחדותו, כי אין עצבות לפני המקום. ועל־כן כל זמן שהעולם הוא בבחינת מקבל, ויש בו איזה אחיזה מבחינת 'עצבות' אינו יכול לכלל בהשם־יתברך, כביכול, כי "אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד, ב), כי שם אין שום עצבות כלל רק "עז וחדוה במקמו" (דברי הימים־א' טז, כז), וכל זמן שיש אחיזה להעולם מבחינת 'עצבות' - אי אפשר לכלל שם בשרשו, כי שם רק שמחה וחדוה ואין שום עצבות לפני המקום, כנ"ל.

וכלליות העולם הוא בחינת שם ה', כי כל העולמות כלם הם בחינת התגלות מלכותו ואלקותו יתברך, כי אין השם־יתברך נודע כי אם מצד פעלותיו, שעל־ידי־זה לבד אנו יודעין ממנו יתברך, שזהו בחינת שם ה' שהוא בחינת התגלות מלכותו ואלקותו יתברך, כידוע כל זה. וכשהעולם ומלאו נכלל בהשם־יתברך על־ידי השמחה של מצוה כנ"ל, אזי נתקים "ה' אחד ושמו אחד", כמו שיהיה לעתיד, כמו שכתוב (זכריה יד, ט): "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", הינו שהשם נכלל בו יתברך שאחר הבריאה נכלל בקדם הבריאה, והכל על־ידי השמחה הנ"ל, כנ"ל.

וזה שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (שיחות הר"ן סימן מג) שעל־ידי העצבות אין האדם יודע משמו, ועל־ידי־זה האדם שוכח שמו לאחר מיתתו והכל על־ידי העצבות. כי האדם צריך לזכר את שמו לאחר מיתתו, כי בשביל זה נברא האדם - לכלל זכור ושמור יחד, אספקלריא שאינה מאירה באספקלריא המאירה, שהוא בחינת "ה' אחד ושמו אחד", הינו שיהיה נכלל כל העולם, שהוא בחינת שם, בחינת אספקלריא שאינה מאירה, בחינת שמור, בחינת מקבל, שיש בו אחיזת העצבות, לזכות על־ידי מעשיו הטובים בשמחה מהמצוה בעצמה, עד שיבטל כל בחינות המקבל והעצבות מן העולם עד שיהיה אור הלבנה כאור החמה, שיקים מקרא שכתוב (בראשית א, טז): "את שני המארת הגדלים" - שיהיה אחר הבריאה נכלל בקדם הבריאה.

כי הצדיק האמת על־ידי מעשיו הטובים זוכה עד שכל העולמות אינם נקראים בשם מקבלים כלל, כי הכל נברא בשבילו וכלם כלולים בו שהוא משפיע בחינת "צדיק חונן ונותן", כנ"ל, ואזי נתברר ונמתק בחינת אספקלריא שאינה מאירה שהוא בחינת כלליות העולם, כל זמן שאינו נכלל בזה הצדיק האמת. אבל על־ידי־זה הצדיק נמתק ונכלל הכל בבחינת אספקלריא המאירה, כי נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה.

וזה בחינת זכירת השם לאחר מיתתו (שער הגלגולים, הקדמה כג), כי צריכין שיהיה השם נכלל בבחינת זכור, שהוא בחינת משפיע סטרא דדכורא, וזה על־ידי שזוכר את שמו שנכלל השם בחינת כלליות העולמות, בבחינת זכרון, שהוא סטרא דדכורא, בחינת משפיע, שזה זוכין על־ידי השמחה כנ"ל, שבשביל זה נברא כנ"ל, כי זה בחינת כלליות כל העולמות שהם בחינת שם ה' בשרשן, בחינת "ה' אחד ושמו אחד" כנ"ל. ועל־כן מי שיש לו עצבות, דהינו שאין זוכה לשמחה ואין זוכה לכלל את השם בשרשו, דהינו להעלות הבריאה לשרשו וכנ"ל. ועל־כן שוכח את שמו, חס ושלום, כי מאחר שיש לו עצבות שהוא בחינת מקבל, על־כן נפגם הזכרון שהוא סטרא דדכורא, בחינת זכור, כידוע, ואינו זוכה לכלל את השם בבחינת זכרון, כי אינו זוכה לכלל אחר הבריאה בשרשו בבחינת משפיע מאחר שאין לו שמחה וכנ"ל:

ועל־כן אחר המילה, שהיא בחינת שמחה - נותנין השם לתינוק, כדי שיהיה נכלל השם בשרשו, כדי שיזכה לזכר את השם - שיהיה נכלל השם, בחינת כלליות העולמות בשרשו, בבחינת צדיק, בחינת משפיע, בחינת שמחה, שזהו בחינת "ה' אחד ושמו אחד כנ"ל: