# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1658/62/4/

נמצא, שכל המצוות שעושין הם בבחינת פריעת חוב, אבל הלוה אינו נפטר מן החוב עד שיסלק ליד המלוה בעצמו. והמלוה בעצמו הוא השם־יתברך, כביכול, שצריכין להחזיר לידו ממש, כביכול, כל הבריאה שכלול בנשמות ישראל שבשבילם נברא הכל, בבחינת תנה לו כמו שנתנה לך (שבת קנב:). ואי אפשר להחזיר הכל ליד השם־יתברך בעצמו, כביכול, כי אם כשזוכין לעשות המצוה בשמחה גדולה כל־כך - שיש לו שמחה מהמצוה בעצמה ואינו רוצה לקבל שום שכר עולם הבא בשביל המצוה, ואז כשעושה המצוה בשמחה כזו, אזי הוא נכלל בהשם־יתברך, כביכול, בשעת עשית המצוות שהם אחדותו כנ"ל, ואזי נכלל כל העולם ומלאו עמו ונכללין כלם בהשם־יתברך על־ידי המצוות שהם חיות העולם, שהם אחדותו יתברך, ונכלל הכל יחד בהשם־יתברך, כביכול.

נמצא, שהחזיר כל העולם ומלאה ליד השם־יתברך בעצמו, כי נכלל בו יתברך על־ידי עשית המצוות בשמחה מהמצוה בעצמה שהיא אחדותו יתברך, שעל־ידי־זה נכלל הכל בשרשו וכנ"ל. אבל לאו כל אדם זוכה לעשות המצוות בשמחה כזו עד שיהיה נכלל הכל בהשם־יתברך בעצמו, כביכול, כנ"ל, כי מי שעושה המצוה בשביל שכר עולם הבא - הוא בחינת נביא באספקלריא שאינה מאירה, כמו מי שרואה איזה דבר מרחוק, כמו כן הוא עושה המצוה בשביל שכרה הבא לעת רחוק, וכמו כן אינו נכלל בעצם בהשם־יתברך רק עומד מרחוק, וצריכה המצוה עם כל העולם ומלאה התלויים בה להשתלח בשליחות מעולם לעולם, עד שיתברר ויתעלה ויכלל בשרשו, שזהו בחינת סלוק החוב ואז יש אחריות הדרך, כי יש אחריות גדול בדרך מכמה מקטרגים המקטרגים ומונעים המצוות מלעלות ולכלל במקומם ושרשם, ועל־כן אנו צריכים לעשות כל המצוות על דעת משה רבנו, עליו השלום, ולקשר עצמנו בשעת עשית כל מצוה ומצוה להצדיק האמת שבדור שהוא בחינת משה רבנו, בחינת נביא באספקלריא המאירה, דהינו שצריכין לקשר עצמו לזה הצדיק האמת שזוכה לעשות כל המצוות בשמחה מהמצוה בעצמה, שאינו רוצה בשום שכר עולם הבא בשביל המצוה.

וזה הצדיק נכלל בהשם־יתברך על־ידי מצוותיו כנ"ל, ועמו נכלל כל העולם ומלאה בשרשו כנ"ל, וכשאנו מקשרין כל המצוות שאנו עושים לצדיקים אמתיים כאלו - אזי אנו שולחין מצוותינו שהם בחינת סלוק חובותינו כנ"ל, על־ידי "ציר נאמן לשלחיו" (משלי כה, יג), הינו על־ידי שליח נאמן של השם־יתברך שהוא בחינת משה שנאמר עליו (במדבר יב, ז): "בכל ביתי נאמן הוא", כי הוא נקרא שליח השם־יתברך - שזהו בחינת שליח המלוה כנ"ל, שכשמסלקין לידו הוא כאלו מסלקין ליד המלוה בעצמו, כי הוא "ציר נאמן לשלחיו", ותכף שבאה המצוה שלנו לידו - הוא מעלה אותה ומחזירה מיד להשם־יתברך, ונכלל כל חלקי העולם התלויים בנו בכל אחד ואחד מישראל - נכלל הכל בהשם־יתברך, ואזי אנו יוצאים ידי חובתנו ומסלקים החוב בשלמות ונצולין מכל האחריות, כי שוב אין האחריות עלינו, מאחר שסלקנו הכל ליד שליח המלוה כנ"ל, וגם כששולחין על־ידי שליח כזה, בחינת משה - אין חשש שום אחריות הדרך כלל, כי הוא מסלק הכל מיד ליד המלוה בעצמו, כי הוא נכלל תמיד בהשם־יתברך על־ידי מצוותיו בשמחה כנ"ל, ועל־ידו נכלל הכל בהשם־יתברך, כנ"ל: