# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1658/62/8/

כי עקר תקון העולם למלאות כל החסרונות של העולם הוא דיקא על־ידי בחינת משה, שהוא בחינת נביא באספקלריא המאירה, שהוא מי שזוכה לעשות המצוה בשמחה גדולה מהמצוה בעצמה, עד שאינו רוצה לקבל שום שכר עולם הבא בעד המצוה, כי העולם הבא שלו הוא בהמצוה בעצמה וכו', כנ"ל, כי עקר בריאת העולם היה רק בשביל התכלית הזה לזכות לשמחה של מצוה הנ"ל, דהינו לזכות שיהיה להאדם שמחה מהמצוה עצמה עד שלא ירצה שום עולם הבא שזה עקר תכלית כונת הבריאה, ובשביל זה נברא הכל. ועל־כן על־ידי־זה דיקא עולה כל העולם ומלאו בתכלית העליה ונכלל בשרשו ונתתקן כל העולם ונתמלא כל החסרונות של העולם.

כי זה ידוע שעקר כלל כל הבריאה של כל העולמות כלם מראש ועד סוף הכל היה רק בשביל האדם - כדי שיזכה האדם בעולם הזה לעבד ולהשתכר שכרו משלם, על־פי עבודתו אשר יעבד את השם־יתברך בזה העולם על־פי בחירתו, כדי שלא יאכל נהמא דכסופא (לחם שמביש), אשר רק בשביל זה היה כל הבריאה כלה, כידוע ומובא בספרים (מגיד מישרים, בראשית). כי מתחלה היתה הנשמה אוכלת נהמא דכסופא, ו'מאן דאכל דלאו דיליה בהית לאסתכוליה באפיה' (ירושלמי ערלה, פרק א, הלכה ג). והשם־יתברך רוצה להיטיב, וחפץ להיטיב להנשמה שלא תאכל נהמא דכסופא, ובשביל זה ברא כל הבריאה כלה מראש ועד סוף.

ועקר התכלית הוא השמחה, שהוא עקר השכר והאשר האחרון, שאז נזכה לשמחה שלמה בהשם־יתברך, כמו שכתוב (ישעיה כה, ט): "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו וכו', נגילה ונשמחה בישועתו", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית לא.): 'עתיד הקדוש־ברוך־הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא וכו', (ישעיה נה, יב):"כי בשמחה תצאו" וכו', (שם לה, י):"ששון ושמחה ישיגו" וכו', וכמו שכתוב (תהלים טז, יא): "שבע שמחות את פניך" וכו', ופרש רש"י: 'שמחה שאין לה קץ היא השמחה של עתיד' וכו'. וכן מבאר בפסוקים רבים מאד, כי השם־יתברך הוא עצם השמחה, כביכול, כמו שכתוב (דברי־הימים־א טז, כז): "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו", ורצה בחסדו וטובו לזכות את נשמות ישראל שיזכו לשמחה הזאת, הינו לשמחה שלו, שכפי שמחתו כן תהיה שמחתנו, כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל על מאמר רבה בר בר חנה: 'איהו בזקיפא ואנן בשפולי - כפי שמחתו כן שמחתנו', כמו שכתוב (תהלים קד, לא): "ישמח ה' במעשיו ישמח ישראל בעשיו".

אך לשמחה הזאת אי אפשר לזכות כי אם על־ידי מצוות ומעשים טובים של האדם השפל בעולם הזה דיקא, שהוא בעל־בחירה שזוכה להשתכר שכרו על־ידי מצוותיו ומעשיו הטובים, שעושה ביגיעה גדולה על־ידי כפית יצרו הרע מחמת שהוא בעל־בחירה, על־ידי־זה דיקא הוא יכול לזכות לשמחה הזאת שאין לה קץ שהיא שמחת השם־יתברך בעצמו, כביכול.

כי כל זמן שאין משתכרין השכר על־פי עבודתו, רק שמקבלין השכר במתנת חנם, אף־על־פי שטבע הטוב להיטיב והשם־יתברך חפץ להיטיב לו כל טוב, אף־על־פי־כן אי אפשר שיזכה לשמחה בשלמות, כי כל זמן שאינו זוכה להשתכר שכרו על־פי עבודתו - הוא בחינת מקבל, שהיא בחינת דלות ועניות, שהם בחינת מקבלים, ששם עקר העצבות, כי 'מאן דאכיל דלאו דליה בהית לאסתכולי באפיה', וכל אכילתו הוא לחם עצלות ועצבות בחינת "בעצבון תאכלנה" שנאמר על העני המקבל. ובשביל זה בעצמו ברא השם־יתברך כל הבריאה כלה, שהכל היה כדי שלא תאכל הנשמה נהמא דכסופא, הינו כי השם־יתברך רצה לזכות את הנשמה שתזכה להשכר המקוה - שהוא שמחה בו יתברך, שמחה שאין לה קץ, שלשמחה זו אי אפשר לזכות בשום אפן כי אם כשאינו בכלל מקבל כלל, כי כל זמן שהוא בבחינת מקבל - נאחז בו בחינת עצבות, שהוא בחינת עניות, בחינת (בראשית ג, יז): "בעצבון תאכלנה". ועל־כן אי אפשר לזכות להאשר האחרון, הינו לשמחה הנ"ל, כי אם על־ידי עבודתו, שאז אינו מקבל כלל ואין נאחז בו שום עצבות, ואז יזכה על־ידי עבודתו לשמחה שאין לה קץ, שאי אפשר לזכות לזה כי אם מי שאינו בחינת מקבל כלל, כנ"ל: