# י

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1658/63/10/

כלל הדבר, שמלחמת המן־עמלק בכל דור ודור הוא העקר בענין התקרבות לצדיקי אמת, כי עקר החיות דקדשה בגשמיות ורוחניות הוא על־ידי הצדיק האמת, שהוא הרב האמת, שאצלו כל הרוח־חיים של התורה שהוא משלים כל החסרונות שבעולם, והוא מכפר כל העוונות שהם עקר החסרונות, כמו שכתוב (מלכים־א' א, כא): "והייתי אני ובני שלמה חטאים", ופרש רש"י: 'חסרים'. כי 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות' (סוטה ג.) - שהוא רוח הטמאה, רוח דהרב דקלפה, ורוח שטות הוא הפך הדעת, ועל־כן יש לו כל החסרונות, כי 'דעת חסרת מה קנית' (נדרים מא.). והצדיק הרב האמת יכול לתקן כל זאת, בחינת (משלי טז, ד): "ואיש חכם יכפרנה", כי הוא יכול לירד לתוך הרע של כל אחד ואחד ולהוציאו משם ולהחזירו למוטב, ולהמשיך עליו בכל עת ורגע רוח־חיים דקדשה בכל נשימה ונשימה, בפרט על־ידי אנחה, ולהשלים לו כל החסרונות ולהחיותו בכל עת בגשמיות ורוחניות, עד שיזכה לתכלית האמת ששם כלו טוב באין מחסור דבר, כמו שכתוב (תהלים לד, יא): "ודרשי ה' לא יחסרו כל טוב". ועל־כן עקר קיום העולם על־ידי הצדיק, כמו שכתוב (חגיגה יב: זהר משפטים קטז.): 'עלמא על מה קאי? על עמוד חד וצדיק שמיה' (העולם על מה עומד? על עמוד אחד וצדיק שמו).

אבל לעמת זה יש בכל דור ודור מתנגדים וחולקים על הצדיק האמת, שיניקתם מבחינת הרב דקלפה, שהוא בחינת עשו, בחינת המן־עמלק, בחינת (בראשית לג, ט): "יש לי רב", שכל אחד ואחד שאינו חפץ בהאמת לאמתו אומר "יש לי רב" - שבוחר לו רב מי שטוב בעיניו שאינו יכול להוציאו ממקומו ולהקימו מנפילתו, אדרבא, הוא מרחקו מהצדיק שהוא נקדת האמת, כי הוא יונק מבחינת הרב דקלפה הנ"ל, שהם בחינת (שם לו, מ): "אלופי עשו" - רברבי עשו, ואלו החולקים ממשיכים הרוח־חיים שלהם מהם, דהינו מהרב דסטרא אחרא הנ"ל, והוא גדול בשעתו ומצליח מאד, כי נדמה שיש להם כל הגדלה, אבל הוא רק לפי שעה, כי לסוף כלה ונאבד, כי אנשי השם כלא היו (תנא דבי אליהו רבה כא), וכל החיות שממשיכין להשלים החסרונות שלהם, אף־על־פי שנדמה שנשלם החסרון שלהם ברבוי גדול יותר מדאי, אבל הוא רק לשעה קלה, כי תכף ומיד חסר להם יותר ויותר, כי 'דעת חסרת מה קנית' (נדרים מא.). כנראה בחוש, שכל מי שאינו כשר וישר באמת לאמתו - הוא רודף כל ימיו אחר פרנסה ועשירות, וכל ימיו מלא חסרונות, וכל מה שיש לו יותר - חסר לו יותר, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (קהלת רבה א, לב): 'יש לו מנה מבקש מאתים' וכו'.

ועל־פי רב חסר לו בפשיטות, כי נדמה לו שמרויח ומרויח, ולבסוף כשבא אל החשבון אין בידו מאומה ונשאר בעל־חוב גדול, כמו שכתוב (משלי יב, כז): "לא יחרך רמיה צידו", והוא בבחינת "והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" (חגי א, ו), ובפרט עתה ששכיח זאת המעשה הרבה בין העשירים, שעל־פי רב נשארים בעלי חובות, ואפלו מי שאינו בעל־חוב חסר לו הרבה לפי רבוי הוצאותיו - שמנהיג ביתו בכל פעם בגדולות יותר עד שאין מספיק לו כל מה שמרויח, וראשו כבד עליו בכל פעם מרבוי החסרונות שלו, שנדמה לו שחסר לו מההכרחיות שלו כפי מה שמנהיג עצמו ואת ביתו, וכל זה נראה בחוש למי שבקי קצת בהנהגת העולם שאינם מסתכלים על התכלית באמת לאמתו ואינם מתקרבים לצדיקי אמת.

וכל זה מחמת שהמשכת החיות שלהם, שהוא בחינת שלמות החסרונות - נמשך להם מהרב דקלפה שהוא בעצמו כלו חסרון, כי לבו חסר מכל, כי יניקתם מבחינת מארת חסר (זהר תצא רפא:), בחינת "מארת ה' בבית רשע" (משלי ג, לג), בחינת והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה (ישעיה נו, יא), שהם אינם שבעים לעולם מהעשירות שלהם, ולעולם חסר להם הרבה וכל זה מחמת שיונקים מהרב דקלפה הנ"ל. וזהו והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה המה רעים וכו', שהם הרועים והמנהיגים דסטרא אחרא שהחיות הנמשך מהם להשלים החסרונות הוא כלו בחינת חסרון, לא ידעו שבעה, וכנ"ל: