# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1658/63/2/

והנה המלוה שגומל חסד עם הלוה ומלוה לו מעותיו, הוא בבחינת הצדיק המשלים החסרון, כי ההלואה שהכרח הלוה ללוות מחברו - זהו מחמת החסרונות שחסר לו ממונו ופרנסתו. והמלוה שמרחם עליו ומלוה לו וגומל עמו חסד ומשלים להלוה חסרונו - הוא בבחינת הצדיק, שהוא בחינת (שמות לד, ו): "רב חסד", שהוא בחינת (תהלים לז, כא): "צדיק חונן ונותן", שהוא משלים כל החסרונות כנ"ל, אבל הלוה צריך לזהר לשלם בזמנו להמלוה, וצריך לראות שישלם לו בעצמו מידו לידו, ולא ישלח על־ידי שליח, שאז יש אחריות הדרך והאחריות על הלוה, כמבאר הדינים בשלחן ערוך שם (חשן משפט סימן קכ).

הינו, כי בודאי הצדיק שדבוק בהתורה והוא ממשיך הרוח־חיים לכל בשר להשלים כל החסרונות שלהם, עקר כונתו הוא בשביל כבוד השם־יתברך, דהינו שהוא ממשיך להם רוח־חיים ומשלים החסרונות שלהם, כדי שהם יעבדו את השם־יתברך בהחיות שממשיך להם ובכל מה שמשפיע להם ומשלים להם, כי רק זה עקר התכלית שבשביל זה ברא השם־יתברך את העולם, ובשביל זה הוא יתברך מקים ומחיה את העולם על־ידי הצדיקים, שעל־ידם ממשיך הרוח־חיים לכל, והכל בשביל זה, כדי שהם יחזרו ויעבדו את ה' בחיות הזה שממשיך להם הצדיק בכל עת ורגע, וכמו שכתוב (משלי טז, ד): "כל פעל ה' למענהו".

ועל־כן העקר להיות מקרב להצדיק ודבוק בו באמת בכל עת ורגע, ובכל נשימה ונשימה שהוא נושם וממשיך הרוח־חיים יזכר תכף שהנשימה הזאת שהיא החיות שלו - נמשך מהצדיק האמת שדבוק בהתורה ובהשם־יתברך, ויזהר להתקרב להשם־יתברך ולהתורה ולהצדיק בכל נשימה ונשימה, ולעבד את השם־יתברך בכל נשימה ונשימה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית־רבה יד ט): "כל הנשמה תהלל יה" (תהלים קנ, ו), 'על כל נשימה ונשימה תהלל יה'. וזה בחינת: 'הבל נחית הבל סליק' (תקוני זהר סט, דף קה:), כי האדם בנשימתו שהוא חיותו הוא מכניס רוח ומוציא רוח כידוע, הינו שצריך שידע ויזכר בכל עת שבכל נשימה ונשימה הוא ממשיך ומכניס רוח־חיים מהצדיק האמת, ותכף ומיד צריך לחזר ולהעלות ולהוציא הרוח־חיים באיזה דבר שבקדשה, בתורה או תפלה או כסופין והשתוקקות ורצונות טובים להשם־יתברך, וכיוצא, בבחינת "כל הנשמה תהלל יה" - 'על כל נשימה' וכו', כנ"ל.

נמצא, שהצדיק הוא בבחינת מלוה, כי הרוח־חיים שממשיך הוא בבחינת הלואה, שהוא מלוה להאדם הרוח־חיים, כדי שאחר־כך יסלק וישלם חובתו להודות ולהלל להשם־יתברך על כל נשימה ונשימה, שכן 'חובת' כל היצורים להודות ולהלל וכו', וכנ"ל. ומי שהוא דבוק בהצדיק באמת בבחינה הנ"ל - הוא מסלק חובתו מיד, ליד הצדיק בעצמו, כי הוא דבוק בהצדיק באמת וממשיך הרוח־חיים מהצדיק בעצמו, וכן מחזיר החיות ומעלהו להצדיק בעצמו, כי הוא דבוק בהצדיק, וכל כונת עבודתו ותפלתו הוא שתגיע העבודה והתפלה להצדיק האמת, והוא יעלה אותה למקום הצריך, וכמבאר כמה פעמים - שעקר התפלה והעבודה צריך להיות בהתקשרות לצדיקים אמתיים.

אבל מי שאינו דבוק ומקרב להצדיק האמת, אזי אף־על־פי שאינו חולק עליו, אזי אינו מחזיר הרוח־חיים תכף להצדיק בעצמו רק על־ידי בחינת שליח, ויש בענין זה כמה בחינות, כי זה שהוא חולק לגמרי על הצדיק ודובר על הצדיק עתק בגאוה ובוז - זהו רשע שאינו מקבל חיות כלל מהצדיק, רק מהרב שבקלפה, מבחינת "עשו איש שעיר". וכן על־ידי מעשיו הרעים הוא מחזיר ונותן כח וחיות לרבו שבקלפה, כי ידוע שעל־ידי כל המעשים רעים, חס ושלום, נותנים כח וחיות להסטרא־אחרא, חס ושלום, רחמנא לצלן.

אבל יש כשרים קצת שאינם חולקים לגמרי על הצדיק, רק שאינם מקרבים אליו ועושים מצוות ועוסקים בתורה ותפלה, אבל אינם מקשרים לצדיקי אמת, אזי עבודתם וכל עסקם הולך דרך כמה בחינות שלוחים, עד שחוזרים ומגיעים להצדיק האמת, ואז האחריות על הלוה שהוא המקבל החיות להשלים חסרונו, כי אז יש כמה וכמה בחינות אחריות בדרך - שלא יגזלו אותו האורבים על הדרך, ויכול להיות שיגיע סלוק החוב הנ"ל ליד מי שיגיע, חס ושלום, דהינו להסטרא־אחרא והקלפות שהם בחינת הרב דקלפה, כי באמת גם הרב דקלפה בעצמו כל חיותו יונק בהעלם גדול מהצדיק והרב דקדשה על־ידי עוונות ישראל, חס ושלום, כי כשישראל מקבלין החיות מהצדיק ואינם עובדים בו את השם־יתברך, מכל שכן כשעושין חס ושלום, עברות עם זה החיות, מזה יונק חס ושלום, חיות הרב דקלפה שהוא עשו שכל חיותו מעוונות ישראל חס ושלום, כידוע.

ועל־כן זה שאינו מקרב להצדיק, אף־על־פי שהוא איש כשר קצת, מאחר שאינו מקרב להצדיק, ואזי מחזיר החיות להצדיק על־ידי בחינת שליח, וכמובן בדברי אדמו"ר ז"ל במקום אחר (חיי מוהר"ן סימן שיז), שהולכים כמה שלוחים, (שקורין שטאפעטין), מזה לזה ומזה לזה עד שמגיע להצדיק וכו', ואזי יש כמה סכנות בדרך כנ"ל, והאחריות על הלוה - שהוא המקבל החיות מהצדיק להשלים חסרונו שהוא בחינת לוה, כנ"ל: