# כד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1658/63/24/

ארץ־ישראל שם הרוח־חיים, כי אוירא דארץ־ישראל מחכים (בבא־בתרא קנח:), ועל־כן "לא תחסר כל בה" (דברים ח, ט) - בחינת שלמות החסרונות, ועל־כן נקראת ארץ־החיים, כי שם אויר הקדוש שמחכים, שהוא עקר הנשימה, שהוא הרוח־חיים שהוא האויר המחכים, כי "החכמה תחיה" (קהלת ז, יב); "כל הכתוב לחיים בירושלם" (ישעיה ד, ג).

ועל־כן עקר מחית עמלק בארץ־ישראל, כמו שכתוב (דברים כה, יט): "בארץ אשר ה' וכו', תמחה את זכר עמלק" וכו'. כי כל הקרבנות הם בחינת ברור רוח החיים לברר הרוח־חיים מבהמה לאדם, כי בהמה יש בה רוח־חיים, אבל הוא רוח הבהמיות שהוא בחינת רוח שטות, שהם בחינת כל התאוות שמהם כל העברות כנ"ל, שהם תאוות הבהמיות, שהוא בחינת רוח וחיות הרב דקלפה בחינת עמלק שדמה עצמו לבהמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י שמואל־א' טו, ג). ועל־כן כשאדם חוטא שזה נמשך מהרוח שטות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ג.), שהוא בחינת רוח הבהמיות, מביא קרבן מבהמה - כדי לברר רוח החיים של האדם מהבהמה.

ועל־כן היו מקריבין כל הארבעה יסודות מכל הדומם צומח חי מדבר, כמובא בכתבים (טעמי־המצוות, ויקרא), כדי לברר הטוב מהרע מכל הארבעה יסודות, שעל־ידי־זה מכניעין הרשעים והסטרא־אחרא. ועל־כן נקרא הבית־המקדש 'בית חיינו' (ויקרא רבה יט, ה), כי שם עקר הרוח־חיים של כל העולם וכנ"ל.

ועל־כן היה בבית־המקדש עקר הקדשה בצפון, כמו שכתוב: 'קדשי קדשים שחיטתן בצפון' וכו', כי שם עקר שלמות כל החסרונות, כי צפון חסר, ושם צריכין להמשיך הרוח־חיים הצפון בלב - להשלים כל החסרונות התלויים בהרוח החיים הזה, שהוא בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד, כמבאר היטב בתחלת התורה הנ"ל.

ועל־כן היו הלויים מנצחים בבית־המקדש, כי עקר המשכת הרוח־חיים הוא על־ידי בחינת נגון ושיר לה' יתברך, שהוא בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד, שעל־ידי־זה היה מנגן מאליו (ברכות ג.).

ועל־כן כל העכו"ם שרצו להתגבר על ישראל - התגברו ביותר להחריב את המשכן והבית־המקדש, כמו שכתוב (תהלים עד, ז): "שלחו באש מקדשך וכו', אמרו בלבם נינם יחד שרפו כל מועדי אל בארץ" וכו', וכמו שפרש רש"י שם: 'כל מושליהם מחשבה אחת להם הראשונים כאחרונים וכו', פלשתים החריבו שילה, נבוכדנצר החריב בית ראשון, טיטוס החריב בית שני', מחמת שרצו לבטל חס ושלום, הרוח־חיים של ישראל שהוא בבית־המקדש כנ"ל, שעל־ידי־זה יוכלו להתגבר ולמשל עליהם, חס ושלום, כי עקר הממשלה והגלות של העכו"ם הוא כפי חלישות הרוח־חיים של ישראל, חס ושלום, וכפי התגברות הרוח שלהם וכנ"ל.

ועל־כן התגבר המן בסוף הגלות הראשון, וכל התגברות שלו ושל עשרת בניו הטמאים היה תחלה לבטל בנין בית־המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אסתר רבה ז, ב), כדי לבטל, חס ושלום, הרוח־חיים של ישראל כנ"ל. ועל־כן רצה להתגבר באדר שבו מת משה, שהוא הרב דקדשה, וסבר שעכשו אין עוד מי שימשיך הרוח־חיים דקדשה לעמד כנגדו, אבל אין דור יתום, כי מרדכי היה גדול מאד והיה זך וטהור בתכלית הזכות, עד שהיה יכול לירד אפלו לתוך הצנורות הרעים של המן־עמלק, ימח שמם, לשברם ולבטלם, כי היה בחינת בשמים ראש, מר דרור - מרי דכיא, זך וטהור.

וזהו בחינת בשמים ראש, כי עקר הנשימה שהוא הרוח־חיים הוא בחטם, כמו שכתוב (בראשית ז, כב): "כל אשר נשמת רוח־חיים באפיו" וכו', ועקר החיות דקדשה שהוא חיות הנשמה הוא הריח, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:) על פסוק (תהלים קנ, ו): "כל הנשמה תהלל יה" – 'איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו' וכו'. ומרדכי היה בחינת ראש לכל הריחות שהוא עקר חיות הנשמה, הינו שהוא היה עקר הרוח־חיים דקדשה, שהוא חיות הנשמה, שהוא בחינת ריח, והיה זך וטהור בלי שום אחיזת הרע, שעל־ידי־זה היה יכל לירד אפלו לתוך הצנורות הרעים של המן־עמלק ימח שמם, להכניעם ולהפילם עדי ארץ, כנ"ל: