# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1658/63/3/

וזה בחינת פורים שהוא מחית עמלק, שהוא גדול מכל המועדים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי תענית ב, יב): 'כל המועדים בטלים וימי הפורים לא נבטלים'. כי בהתורה הנ"ל מבאר כל ענין יציאת מצרים ומתן תורה, וכמבאר בסוף על פסוק (תהלים פא, יא): "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו", עין שם, כי במצרים קדם קבלת התורה היה בחינת "מקצר רוח", שלא היו יכולים להמשיך הרוח־חיים להשלים החסרון וכו', כמו שכתוב שם. ומזה היה עקר הגלות, כי התגברו המצריים ופרעה שהרוח שלהם היה גדול בשעתם אז, והתגברו על ישראל ועל־ידי־זה תפסו אותם בגלות כל־כך, כי כל הגליות והצרות של העכו"ם שמושלים על ישראל - נמשך מבחינה הנ"ל, מחמת שהרוח שלהם גדול בשעתם, ועל־ידי־זה מושלים על ישראל כל ימי הגלות, וכמו שכתוב שם, שזהו בחינת (תהלים פג, ד): "על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך". ובשביל זה נקראים ישראל "עניה סערה" (ישעיה נד, יא), מחמת שהרוח־חיים של העכו"ם שהוא רוח סערה מושל עליהם, כמו שמבאר שם, עין שם.

ומחמת שבמצרים היה קדם קבלת התורה, ששם עקר הרוח־חיים כנ"ל, על־כן היה קשה מאד לצאת מהם, אבל השם־יתברך חמל על עמו בזכות אבותינו אברהם, יצחק ויעקב - שהתחילו להמשיך הארת התורה בעולם, כי השם־יתברך דבר עמהם ונצטוו כמה מצוות, וכן משה בעצם נפלאות כח קדשתו זכה שנתגלה אליו השם־יתברך במצרים והתחיל להמשיך בחינת קבלת התורה במצרים, ועל־ידי־זה זכה משה גם במצרים לקבל הרוח־חיים מהתורה, ועל־כן שלחו השם־יתברך לגאל את בניו. ובשביל זה מאן משה הרבה לילך וטען הרבה עם השם־יתברך (שמות ג, יא): "מי אנכי כי אלך וכי אוציא", ופרש רש"י: 'מה זכות' וכו', הינו שחשב מאחר שעדין לא קבלו את התורה, איך אפשר להמשיך עליהם הרוח־חיים להוציאם ממצרים ששולטים עליהם. והשיב השם־יתברך (שם פסוק יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון", ופרש רש"י: 'ומה ששאלת, מה זכות? זכות גדול יש לי עליהם, בהוציאך וכו', שעתידין לקבל את התורה', הינו שהשם־יתברך חמל עליהם והמשיך עליהם הרוח־חיים מהתורה, שעתידין לקבל אף־על־פי שעדין לא קבלוה.

וזה בחינת מה שנתגלה לו תחלה מתוך הסנה, על שם (תהלים צא, טו): "עמו אנכי בצרה", כי הצדיק והתורה והשם־יתברך אחד, כי הצדיק מקבל הרוח־חיים מהתורה שהיא אחדותו יתברך, ובזה מחיה את ישראל ומשלים כל החסרונות שלהם, וכשצריכין להכניע את הרשעים המושלים עליהם - צריך הצדיק להוריד את עצמו לתוך המדה רעה שהם שקועין בה ביותר, שהוא הצנור שלהם שדרך שם מקבלין חיות. והצדיק נכנס לשם דיקא, ומשבר אותו הצנור שהיא המדה רעה שלהם, כמבאר היטב שם על פסוק (תהלים קמז, ו): " מ 'שפיל ר 'שעים ע 'די א 'רץ", ראשי תבות: א 'ש ר 'וח מ 'ים ע 'פר, עין שם.

ועל־כן נתגלה לו השם־יתברך מתוך הסנה, משום (תהלים צא, טו): "עמו אנכי בצרה" להורות, שכשישראל בצרה בגלות תחת העכו"ם שמושלין עליהם על־ידי הצנור של המדה שלהם, צריכין להיות עמם בצרה - לכנס בתוך אותו הצנור דיקא, שמשם עקר הצרה שלהם ולשבר אותו כנ"ל. כי ישראל בגלות נקראין "כשושנה בין החוחים" (שיר־השירים ב), שהקוצים מנקבין אותה וכו', כמו שפרש רש"י שם, הינו שהעכו"ם שמצרין את ישראל הם החוחים וקוצים בחינת סנה, ולשם צריך הצדיק שכלול בהשם־יתברך לירד ולשבר אותו הצנור שמצער את ישראל שהוא בחינת סנה, בחינת חוחים וקוצים כנ"ל, כי עקר הגלות הוא המדה רעה בעצמה שהוא הצנור שלהם, דהינו מה שמתגברים על ישראל במדה רעה שלהם, שזה הוא עקר הגלות בחינת "ויתערבו בגוים" וכו', (תהלים קו, לה).