# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/1852/61/

חזקת הקרקעות שלש שנים, על־פי מה שכתב רבנו, נרו יאיר, (סימן סט) ומובא לעיל כמה פעמים, כי שרש הנפש בעשירות, ועקר העשירות הם הקרקעות, כי כל מיני עשירות ואפלו כסף וזהב, הכל יוצא מן הארץ והארץ הוא שרש כל הנפשות, כמו שכתוב (בראשית א, כד): "תוצא הארץ נפש חיה". נמצא, כשקונה קרקע נתוסף לו חיות ונפש. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סג.): 'כל מי שאין לו קרקע אינו אדם'. כי גדר האדם הוא מדבר, דהינו שיש לו כח הדבור ובזה הוא מבדל מן החי ונקרא אדם והדבור הוא הנפש, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר (בסימנים יב, לא), כמו שכתוב (בראשית ב, ז): "ויהי האדם לנפש חיה". ותרגומו: 'לרוח ממללא'. ושרש הנפש הוא בעשירות כנ"ל. נמצא, שעקר כח הדבור שעל־ידי־זה נקרא אדם הוא על־ידי עשירות. וזה בחינת (משלי יח, כג): "והעשיר יענה עזות", כי עזות ותקף הדבור הוא על־ידי עשירות כנ"ל. וזה בחינת (משלי ח, ו): "שמעו כי נגידים אדבר", שעל־ידי הנגידות והעשירות על־ידי־זה הדבור כנ"ל, ושרש העשירות והנפש הכל היה מן הארץ כנ"ל, בבחינת (בראשית א, כד): "תוצא הארץ נפש חיה" שהוא בחינת הדבור, בחינת (שם ב, ז): "ויהי אדם לנפש חיה" כנ"ל. ועל־כן מי שאין לו קרקע - אינו אדם, כי עקר גדר האדם, שהוא מדבר, הוא על־ידי הקרקע, כנ"ל.

ועל־כן הקרקע אין לה חזקה עד שלשה שנים, כי זה ידוע, כשנולד ונתחדש לאדם חיות ונפש חדשה, אזי הקלפה קדמה לפרי תמיד, והקלפה מחפה על הפרי ומקטרגת ואינה מנחת לקבל הפרי עד שמשברין אותה. וזה בחינת שלש שנים הראשונים שבהם יש כח להמערער לערער, והם בבחינת שלש שני ערלה שאז יש כח להקלפה, ועל־כן הם שלש שנים - כנגד שלש קלפות הטמאות לגמרי, וצריך להמתין אלו השלש שנים ואחר־כך נתגלה הפרי ויכולין לאכלה. וכמו כן לענין חזקת קרקע בשלש שנים הראשונים יש להם כח לערער, כי כל הערעורים וההכחשות הם מן שלש קלפות הנ"ל שהם טמאות לגמרי, כי השקר הוא הרע והטמאה לגמרי וכמובא בדברי רבנו, נרו יאיר (סימן נא) ועל־כן באלו השלש שנים יש כח לערער כנ"ל. אבל אחר־כך שוב אין להם כח, ואזי נתגלה ונתבסס האמת, ואזי הקרקע בחזקתו מאחר שכבר עברו שלש שנים, שהם בחינת שלש שני ערלה, כנ"ל.

וגם מחמת זה הם שלש שנים כנגד בחינת האמת, שהוא כלול משלש כידוע, כי אמת הוא בחינת יעקב, שהוא כלול מכל השלשה אבות. ועל־כן צריך להחזיק שלש שנים שכשעוברים שלש שנים בלא ערעור אזי נכנע הרע והשקר כנ"ל, ונתבסס האמת שכלול משלש כנ"ל, ואזי אחר שלש שנים הקרקע בחזקתו, כי כבר עברו שלש שנים שבהם יניקת השקר כנ"ל, ואזי נתגלה ונתבסס האמת, כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא כט.): 'עד תלת שנין איניש מזדהר בשטריה - טפי לא מזדהר' (עד משך שלש שנים אדם נזהר בשטרו לשמרו שלא יאבד, ולאחר מכן הוא כבר לא נזהר), כי עד שלש שנים הוא מכרח בודאי להיות נזהר בשטרו כדי שלא יוכל המערער לערער, כי בשלש שנים הראשונים יש כח להשקר כנ"ל, ועל־כן צריך להיות נזהר בשטרו, כי השטר הוא גם־כן בבחינה זו, כי השטר הוא כתב אמת שנכתב לאמת ולראיה, והוא בבחינת תורה שבכתב, שהוא בחינת "כתוב ישר דברי אמת" (קהלת יב, י), בחינת תורת אמת, בחינת יעקב שהוא בחינת אמת, כמובא (בסימנים כג, מז) שיעקב הוא בחינת תורה שבכתב. ועל־כן הכתב עומד לאמת ולראיה, כי הכתב הוא בחינת תורה שבכתב, שהוא בחינת אמת, שהוא מבטל ומכניע השקר, ועל־כן עד שלש שנים, שאז יש אחיזה להשקר, הוא מחיב להיות נזהר בשטרו כדי לבטל השקר שיש לו אז אחיזה כנ"ל, ועל־ידי הכתב מבטלו כנ"ל, כי הכתב הוא גם־כן כנגד שלש קלפות הנ"ל, שהם בחינת שלש שני ערלה כנ"ל, כי הכתב הוא בחינת תורה שבכתב, שהוא בכל הבחינות משלשת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.): 'בריך רחמנא דיהיב לן אורין תליתאה ביום תליתאה' וכו' (ברוך השם שנתן לנו תורה משלשת [תורה, נביאים וכתובים] ביום שלישי [לפרישה]). כי התורה היא בחינת אמת שכלול משלש להכניע ולבטל השקר, שהוא בחינת שלש שני ערלה שלש קלפות כנ"ל, ועל־כן בשלש שנים הראשונים שהם בחינת שלש שני ערלה, בחינת קלפה הקודמת לפרי - מחיב להזהר בשטרו, שעל־ידי־זה מבטלם ומכניעם, אבל 'טפי לא מזדהר', כי כשעוברים שלש שנים הראשונים בלי ערעור כבר נכנע ונתבטל ואחר־כך אין לו אחיזה, ועל־כן אין צריך להיות נזהר בשטרו עוד, כנ"ל: