# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/2561/61/

אפלו אפותיקי מפרש, שאמר לו: לא יהא לך פרעון אלא מזה, אינו חל כי אם אקרקע, וכן עבד יש לו קול ודינו כקרקע, אבל במטלטלין אפלו עשאם אפותיקי אינו מועיל ואין הבעל־חוב טורפם מהלוקח, כי מטלטלין אין להם קול. ועין בשלחן ערוך (חשן משפט סימן קיז, סעיפים ג־ה) הדינים אלו, כי עקר השעבוד על קרקעות:

על־פי מה שנתבאר לעיל בהלכות הקודמים, שעקר שרש העשירות הוא קרקעות, ועל־כן הם סמוכים ביותר להנפש כנ"ל, וכבר מבאר שעקר השעבוד הוא על גוף הלוה בעצמו, ומחמת שעבוד עצמו על־ידי־זה נשתעבדין כל הנכסים כנ"ל, ועל־כן הבעל־חוב טורף מן הקרקעות אפלו מיד הלוקח, כי אין המכירה מפקיע מידי השעבוד שיש להמלוה על הלוה מנכסיו, כי מחמת שהקרקעות נשרשים בנפשו ביותר כנ"ל, על־כן אי אפשר למכרם לגמרי לחלוטין, ותמיד נשאר פנימיות שרשם, דהינו פנימיות שרש הנפש אצל המוכר.

וזה שמצינו שבזמן שהיובל נוהג - שלא היה אפשר למכר קרקע לצמיתת, כמו שכתוב (ויקרא כה, כג): "והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ". והיה ביד המוכר לגאלה אחר המכירה כפי הדין המפרש בתורה. ואפלו אם לא היה גאלה - היתה חוזרת אליו ביובל, אבל לחלוטין ולצמיתות - אי אפשר למכרה כלל. וכל זה מחמת שעקר שרשי הנפשות שם. ועל־כן הם נשרשים עם האדם ביותר. ועל־כן תמיד נשאר פנימיות שרשם אצל המוכר השדה שהיא שלו מנחלת אבותיו, כי היא עקר הנחלה, כי שם שרשי הנפשות כנ"ל. ועל־כן אי אפשר למכרה לעולם. ומאחר שנשאר פנימיות שרשה אצלו - על־כן בידו לגאלה, כי עדין לא יצאה לגמרי מידו ורשותו כנ"ל, ועל־כן ביובל שאז חוזרים כל הדברים למקורם ושרשם, על־כן השדות חוזרות לבעלים אז, כי פנימיות מקורם ושרשם נשאר אצל המוכר כנ"ל, ועל־כן מאחר שהקרקעות נשאר שרשם תמיד אצל המוכר ואי אפשר למכרם לגמרי להוציאם לגמרי עם פנימיות שרשם, על־כן לעולם חל עליהם שעבוד הבעל־חוב אפלו אחר המכירה, כי שעבוד הבעל־חוב על גוף הלוה עצמו והנכסים ממילא משעבדין כנ"ל. ומאחר שבבחינת 'הלוה' בעצמו עדין יש אצלו בחינת פנימיות שרש נכסי הקרקעות, על־כן בודאי ממילא משעבדין להמלוה הקרקעות אף אחר המכירה, כי עדין נשאר שרשם אצל הלוה. ועקר שעבודו על הלוה והנכסים משעבדים ממילא, כנ"ל.

אבל המטלטלין שהם בבחינת 'פרות', ואינם סמוכים ונשרשים עמו כל־כך וכנ"ל, ועל־כן המטלטלין נמכרין מכירה חלוטה לעולם, כי תכף יוצאין מרשות לרשות, מחמת שאינם נשרשין עמו כל־כך כנ"ל, ועל־כן המכירה מפקיע מידי שעבוד, כי אחר המכירה תכף יוצאין לגמרי מרשות המוכר. ועל־כן אין עליהם שום שעבוד המלוה, כי עקר שעבודו על הלוה בעצמו, אבל הנכסים בודאי יש ביד הלוה למכרם ולנתנם ולעשות בהם כרצונו, רק בעת שבא המלוה לגבות החוב, כשאין הלוה פורעו גובה מנכסיו שהם משעבדין לו אגב הלוה בעצמו כנ"ל, ומאחר שקדם ומכרם, והמכירה של המטלטלין הוא מכירה גמורה ויוצאין מידו ורשותו לגמרי כנ"ל, על־כן נפקע שעבוד המלוה מהם ואין לו עליהם שום שעבוד, ואפלו אם עשאם אפותיקי, עם כל זה האפותיקי הוא רק שעבוד ואינה מכירה גמורה אפלו אפותיקי מפרש, כי יכול לסלקו במעות, עין בשלחן ערוך (עין חשן־משפט, סימן קג, סעיף ו), ועל־כן המכירה היא גדולה ביותר ומפקיע השעבוד, כי המכירה של המטלטלין היא מכירה גמורה, כנ"ל.

וזה בחינת הקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. והקדש דמים אין מפקיע השעבוד כי אם קדשת הגוף, כי כשמקדישין קדשת הגוף - על־ידי־זה יוצא הדבר לגמרי מרשותו מאחר שנתקדש הגוף נאסר עליו לגמרי, כי קדשת הגוף, הינו בחינת קרבן שמקדישו לקרבן, ובהקרבן יוצא כח פנימיות שרש נפש הבהמה שהיא אצל האדם, וזהו עקר בחינת הקרבן שמקריב גם נפשו עם הקרבן. וכמובא, שזהו עקר בחינת הקרבן שיעלה גם נפשו עמו וזהו כנ"ל, כי הקרבן הוא ממונו של אדם ששם שרש נפשו, וכשמעלה ומקריב הקרבן נמצא שעולה ונקרב גם נפשו עמו בבחינת מן הבהמה מן הבקר וכו', תקריבו את קרבנכם - 'קרבנכם' דיקא כמובא. שגם נפשו עולה עמו, כנ"ל.

וזה בחינת הסמיכה, כמו שכתוב (ויקרא ג, יג): "וסמך את ידו עליו" - 'ידו' דיקא, כי שם פנימיות כל הנפשות והרוחות בבחינת (תהלים לא, ו): "בידך אפקיד רוחי", בחינת (איוב יב, י): "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש", כמו שכתב רבנו, נרו יאיר, סימן נד, חלק א. הינו שבחינת הרוח הוא בהידים כמו שכתב רבנו, נרו יאיר, כמה פעמים. והרוח היא פנימיות שרשי הנפשות, כידוע. וזהו בחינת הסמיכה שהוא בידים דיקא, דהינו שסומך ידיו על הקרבן ואזי מסמיך על הקרבן גם בחינת פנימיות הנפש שהיא בידים, ששם בחינת 'הרוח' כנ"ל. ואזי מעלה ומקריב גם פנימיות נפש הקרבן שהיה אצלו, ועל־ידי־זה גם נפשו עולה עם הקרבן, כנ"ל. נמצא, שהקרבן שהוא קדשת הגוף, אזי הוא מקדיש ומוציא מידו גם פנימיות שרש הנפש כנ"ל, ועל־כן מפקיע מידי שעבוד, מאחר שלא נשאר אצל הלוה שום שרש ושיכות כלל, כנ"ל.

וזהו בחינת שחרור שמפקיע גם־כן מידי שעבוד, כי עבדים הוקשו לקרקעות (בבא קמא סב:). ועל־כן גם עליהם חל שעבוד האפותיקי, ואם מכרם מוציא מיד הלוקח, כמו שנפסק בשלחן ערוך (חשן משפט, סימן קיז, סעיף ח). כי עבד דומה לאשה, כי חיב במצוות שהאשה חיבת בהן (יורה דעה, סימן רסז, סעיף יז), ועל־כן דומה לקרקעות בבחינת (סנהדרין עד:): "אשה קרקע עולם", כמו שכתב רבנו במקום אחר רמז זה, ועל־כן אי אפשר להוציא העבד כי אם על־ידי גט שחרור כמו האשה על־ידי גט כריתות, כי הגט שחרור הוא בבחינת 'גט כריתות'. כמו שכתוב במשנה (גטין פרק א, משנה ב), בכמה דרכים שוה הגט לשחרור, הינו מחמת שהעבד הוא בחינת קרקע ונשרש בנפשו ביותר. על־כן אי אפשר להוציאו כי אם על־ידי גט שחרור, דהינו על־ידי כתב שעל ידו יוצא פנימיות הנפש. וכמו שנתבאר לעיל בהלכות הלואה (הלכה א), בחינת גט שהוא בכתב דיקא, עין שם. ועל־כן השחרור מוציא גם־כן מידי שעבוד מאחר שעל־ידי השחרור מוציא גם פנימיות הנפש, שעל־ידי־זה נפקע השעבוד כנ"ל. וכן חמץ ושאר אסורי הנאה מוציא גם־כן מידי שעבוד כמו שנפסק בשלחן ערוך (חשן משפט סימן קיז, סעיף ז). מאחר שמוציאו לגמרי מרשותו ולא נשאר לו בהם הנאה של כלום, על־כן מפקיע השעבוד גם־כן, וכנ"ל:

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא יא:) בענין זה, שהטעם הוא שהקרקעות וכן העבד יש לו קול, ועל־כן מועיל שעבוד האפותיקי, אבל מטלטלין אין להם קול, כי הקול הוא בחינת הרוח כידוע, שהוא בחינת פנימיות שרש הנפש כנ"ל. ועל־כן הקרקעות שהם עקר שרש הנפש. וכן העבד שהוא דומה לאשה, שהיא עקר בחינת הנפש, בחינת העשירות. ועל־כן יש להם קול, כי הקול סמוך להדבור תמיד שזה בחינת רוח ונפש, ומאחר שהם עקר שרש הנפש, על־כן הקול שהיא בחינת הרוח שהיא בחינת פנימיות שרש הנפש סמוך אליהם, כי הקול הוא פנימיות שרשם כנ"ל. ועל־כן יש להם קול, אבל מטלטלין שהם ענפי השרש ואינם סמוכים להקול כל־כך, על־כן אין להם קול, ועל־כן אין השעבוד חל עליהם כנ"ל:

ועל־כן ביובל על־ידי קול שופר חוזרים השדות, וכן שאר הדברים לשרשם, כי ביובל שהוא בחינת שרש כל הנפשות, וזה נתגלה על־ידי הקול שהוא בחינת פנימיות שרשי הנפשות כנ"ל, על־כן אז חוזרים כלם לשרשם על־ידי הקול שופר, כנ"ל:

פרוש 'אפותיקי' - 'אפו תהא קאי', כי הממון הוא בחינת רגל שהוא בחינת עמידה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.): "ואת כל היקום אשר ברגליהם" (דברים יא, ו) - 'זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו', וזה 'אפו תהא קאי' - מכאן יהיה ממונך שהוא בחינת 'רגליו', כנ"ל:

הלכות גבית חוב מקרקעות והלכות אפותיקי