# יט

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/2561/65-2/19/

וזה בחינת משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, שאנו עוסקין במסכתא הקדושה הזאת בימי הספירה שבין פסח לעצרת, שאנו מכינים עצמנו לקבלת התורה בשבועות בכל שנה ושנה, דהינו לזכות מעתה לקבל התורה מחדש באפן שנזכה לקימה, שזה העקר, כי 'לא המדרש הוא העקר אלא המעשה' (אבות א, יז). ועל־כן התחיל התנא במסכתא הזאת, שהיא אבות, משה קבל תורה מסיני דיקא, כי סיני הוא בחינת 'ענוה ושפלות', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יג, ג), שבשביל זה נתנה התורה בהר סיני מפני שהוא הר נמוך, להורות, שאי אפשר לזכות לקבלת התורה כי אם על־ידי ענוה ושפלות כמו משה רבנו, עליו השלום.

כי אי אפשר לקבל את התורה ולהורידה לישראל - לזכות את כל אחד ואחד שיזכה לקימה, כי אם על־ידי ענוה ושפלות אמתי כמו משה, כי על־ידי ענוה אמתיית שהוא בחינת 'אין' ממש, הוא דיקא יכול לעלות ולכלל בבחינת מקומו־של־עולם, שהוא בחינת למעלה מהמקום, ששם דיקא יודעים מקום של כל אחד ואחד, ויכולים לזכות את כל אחד ואחד, כנ"ל.

כי מי שאינו בתכלית הענוה הזאת ואינו בתכלית הבטול, רק עדין יש לו איזה ישות, עדין הוא בתוך בחינת 'מקום', ואינו נכלל בשלמות בבחינת למעלה מהמקום, ועל־כן אינו יודע את מקום של כל אחד ואחד, ואינו יכול לדון את כל אחד לזכות לפי מקומו וכנ"ל, רק זה הצדיק שהוא ענו כמשה, שהוא 'אין' ממש בתכלית הבטול באמת, ומאחר שהוא בבחינת 'אין' באמת - אין לו שום מקום כלל. על־כן הוא נכלל באמת בבחינת 'למעלה מהמקום', ויכול לעשות ראש־השנה, דהינו לזכות את כל אחד ואחד לפי מקומו כנ"ל, מאחר שיודע מקום כל אחד וכנ"ל, ועל־כן מכל המעלות והקדשות של משה רבנו, עליו השלום, אדון כל הנביאים והחכמים, לא שבחה התורה אותו כי אם במעלת הענוה, כמו שכתוב (במדבר יב, ג): "והאיש משה ענו מאד" וכו'.

כי זה העקר, שעל־ידי־זה דיקא זכה לקבלת התורה ולמסרה לישראל, כי עקר קבלת התורה שזכה משה היה עקר הגבורה והמלחמה שיקבלה, באפן שיוכל למסרה ליהושע תלמידו, שיוכל למסרה לישראל מדור לדור לעולם, כי על משה בעצמו לא היו המלאכים מקטרגים כל־כך, כי ידעו גדל קדשתו העצומה שכבר נצח ושבר היצר־הרע בתכלית, אך כל עקר קטרוגם היה על שרצה משה לקבל את התורה ולמסרה ליהושע תלמידו - שתהיה נמשכת לישראל לדורות עולם. ועל זה סברו שיש להם כח לקטרג, מחמת שראו שאין מעשי הדורות עולים יפה, ועל־כן סברו שיכולים לקטרג כמו שקטרגו על בריאת אדם הראשון, מחמת שראו שסופו לחטא. ואף־על־פי שעכשו כבר ראו מעשה ה', שהשם־יתברך גמר כרצונו וכבר היו בעולם האבות אברהם ויצחק ויעקב והשבטים הקדושים, עד שיצא אור נפלא כזה שהוא משה רבנו - שהתגבר ונצח המלחמה כראוי, אף־על־פי־כן קטרגו על מה שרוצה למסרה לישראל לדורות, כי ראו שעתידים לחטא באותו הדור, מכל שכן בדורות האחרים, בפרט בסוף הדורות, אבל משה בעצם כחו, לא די שהתגבר עליהם וקבל את התורה, אף גם קבלה בכח כזה, עד שיוכל למסרה ליהושע תלמידו, שיוכל להמשיכה מדור לדור לעולם.

וכל זה זכה על־ידי שקבלה 'מסיני', שהוא בחינת שפלות אמתי, שעל־ידי־זה נכללים בבחינת מקומו־של־עולם, שעל־ידי־זה יכולים להטות כלפי חסד ולזכות את כל אחד ואחד לפי מקומו, שעל־ידי־זה יכולים להציל אפלו את הגרוע שבגרועים מקטרוג המלאכים, עד שגם הוא יזכה לבחינת קבלת התורה, ולהמשיכה לדורות. כי המשכת התורה מדור לדור חובה על כל אחד ואחד מישראל, כמו שכתוב (דברים ו, ז): ושננתם לבניך ודברת בם וכו', ולמדתם אתם את בניכם וכו'. וכמו שמבאר בהתורה 'כי מרחמם' וכו' (בלקוטי תנינא בסימן ז), שהחיוב על כל אחד מישראל לעסק בישוב העולם, דהינו לדבר עם חבריו לעוררם לעבודתו יתברך וכו', אבל הבעל־דבר מתגרה על כל אדם ואינו מניחו לעסק בזה, ואם ירצה להתגבר כנגדו, הוא מתגרה בו ביותר ויותר, כידוע וכנ"ל.

על־כן עקר התקון על־ידי הצדיק, שהוא ענו כמשה, שעל־ידי־זה יכול לעלות ולכלל בבחינת מקומו־של־עולם, שעל־ידי־זה הוא מזכה את כל אחד ואחד ומצילו מקטרוג המלאכים, עד שמזכהו שגם הוא יאחז עצמו בכסא הכבוד וכו', וכנ"ל. כי כל התקונים המבארים בתורה הנ"ל - עקר תכליתם הוא ענוה ושפלות, שזה עקר תכלית שלמות הכל, כידוע, כי מבאר שם שהתקון על־ידי בנין ירושלים, דהינו תקון היראה שבלב, ועקר תכלית היראה הוא ענוה בבחינת (משלי כב, ד): "עקב ענוה יראת ה'", שעל־ידי־זה השם־יתברך מקבל תפלתו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עין סוטה ה:), וכמבאר בדבריו ז"ל (סימן יד) וכן כלם: