# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/508/62/4/

כי איתא שם במאמר הנ"ל, ש עקר שלמות התפלה היא על־ידי בחינת נבואה, כי על־ידי נבואה נפדית ונגאלת התפלה מן הגלות, עין שם. והנבואה נמשכת על־ידי היראה שנשלמת על־ידי השלש רגלים, עין שם. נמצא, שאין להבעל־תפלה כח להעלות כל הכחות לשרשם, כי אם על־ידי הנבואה וכו', כנ"ל. וזה בחינת מלוה בשטר ומלוה על פה, כי בכל דבר יש תורה, כי הכל מקבל כח מהתורה, ומלוה על פה אחיזתו מבחינת תורה שבעל־פה, שהיא בחינת 'תפלה' ומלוה בשטר אחיזתו מבחינת תורה שבכתב, כי בהשטר יש כמה דינין שלמדין מלשון השטר, ומדקדקין בכתב השטר בחסר ויתר (חשן־משפט סימן מב). נמצא, שיש תורה ודינין בכתב השטר. ועל־כן השטר הוא בבחינת 'תורה שבכתב', וזהו בחינת נבואה, כי נבואה הוא בחינת תורה שבכתב, כי כל הנבואות הם בכלל תורה שבכתב, כי עקר השטר הוא על־ידי העדים, ותרין סהדי הם בחינת 'תרין סמכי קשוט' (תקוני זהר יז:), כי הם מקימים הדבר, כמו שכתוב: "על־פי שנים עדים יקום דבר". במקימי דבר הכתוב מדבר. 'מקימי דבר' - זה בחינת 'תרין סמכי קשוט', כי הדבר נסמך ונתקים על ידם, וזה בחינת נביאים שהם בחינת 'תרין סמכי קשוט' כידוע. ועל־כן הנבואה נקראת בשם 'עדות', כמו שכתוב (דברים לא, כח): "ואעידה בם" וכו', (שם ד, כו): "העדתי בכם", וכמו שכתוב (שמות יט, כא): לך "רד העד בעם" וכו':

וזה שכתוב בישעיה (סימן ח, ב): "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה ואת זכריה הנביאים", כי הנביאים הם בבחינת 'עדים', בחינת 'תרין סמכי קשוט', ועל־כן על־ידי השטר בעדים על־ידי־זה מקבל המלוה כח לטרף מהלוקחים, כי זהו בחינת מה שהבעל־תפלה שהוא המלוה הגדול מקבל כח על־ידי נבואה, שהיא בחינת עדים, ועל־ידי־זה יכול לטרף מכל מקום שנמשך לשם, שזהו בחינת טרפה מהלקוחות, כנ"ל.

וזהו בחינת מה שכתב רבנו במקום אחר (סימן רפ לקוטי א), שהאמונה מבררת ברורים, ואי אפשר להאמונה לברר כי אם על־ידי שמקבלת כח מהתורה, עין שם על פסוק: "כי תצא למלחמה" וכו'. כמו כן הוא ענין הנאמר במאמר הנ"ל, כי אי אפשר להבעל־תפלה להעלות כל הכחות לשרשם שזהו בחינת ברורים גם־כן, כי כשמעלה כל הכחות לשרשם, אזי יש גם־כן כמה כחות שנמשכו למקומות אחרים להסטרא־אחרא, ובשעת התפלה הוא מעלה גם כל הכחות משם, וזה אי אפשר כי אם על־ידי נבואה שהיא בחינת תורה שבכתב כנ"ל, כי הנבואה נמשכת על־ידי השלש רגלים, שהם תלת אבהן ועל־ידי בחינות אלו, דהינו תלת אבהן ונביאים שהם כלל תורה שבכתב כידוע, על־ידי־זה יכולין לפדות התפלה מן הגלות, ואזי יכול הבעל־תפלה להעלות כל הכחות אפלו מרשות אחר, ואפלו מהסטרא־אחרא כנ"ל, כי בלא זה אי אפשר מאחר שהתפלה בעצמה היא כביכול בגלות, וכמבאר במאמר 'כי תצא' (סימן רפ), עין שם היטב והבן.

נמצא, שאי אפשר להבעל־תפלה, שהוא המלוה הגדול, לברר ולהעלות הכחות לשרשם, שהיא התפלה שהיא המלוה שלהם כנ"ל, כי אם על־ידי נבואה שנמשכת משלש רגלים שזהו בחינת תורה שבכתב כנ"ל, וזהו בחינת מלוה בשטר, כי אי אפשר להמלוה לטרף מהלוקחים שלקחו הכח מהלוה כי אם על־ידי השטר בעדים שהם בחינת נביאים, בחינת תורה שבכתב כנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא קעח:): 'מלוה בשטר יש לו קול, ועל־כן טורף ממשעבדים, אבל מלוה על פה אין לו קול, כי קול זה בחינת תורה שבכתב, כי תורה שבכתב היא בחינת קול, ותורה שבעל־פה היא בחינת דבור כידוע, ועל־כן גם עקר קיום השטר בעדים הוא רק על־ידי הבית־דין של שלשה, כי בית־דין של שלשה הם כנגד תלת אבהן, שהם בחינת השלש רגלים, כי שלש רגלים הם כנגד השלשה אבות, כמובא, ועל־כן על־ידי הבית־דין נתקים השטר בעדים, כי העדים, שהם בחינת נביאים כנ"ל, הם נתקימים על־ידי הבית־דין של שלשה, שהם בחינת השלש רגלים כנ"ל, כי על־ידי הבית־דין־צדק נשלם היראה, כי הבית־דין הם בבחינת 'יראה' שהיא בחינת 'דין', ועל־כן הם שלשה כנגד השלש רגלים, שעל ידם נשלם היראה שהיא בחינת 'דין' כנ"ל, ועל־כן על ידם נמשך ונתקים הנבואה, שזהו בחינת קיום העדים שהם בבחינת 'נביאים', על־ידי הבית־דין של שלש כנ"ל, ואזי יש כח להמלוה לטרף מהלקוחות שבאים בכחו של לוה, כנ"ל: