# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/508/63/4/

וזהו שאמר רבה (כתבות יח.): 'מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעז פניו בפני בעל־חובו, והאי בכלי בעי דלודי ליה וכו', והאי בכליה בעי דלכפריה' וכו' - ולכאורה תמוה מאד, מהו נתינת טעם 'מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, חזקה אין אדם מעז פניו' וכו', אדרבא! מחמת זה היה ראוי להאמינו בלא שבועה? ובאמת הרגישו בזה תוספות (שם דבור המתחיל 'מפני מה') והמפרשים, ופרשו שם שהיה ראוי להאמינו במיגו וכו'. אך על־פי הנ"ל מבאר היטב על נכון, כי דיקא מחמת זה שאינו יכול להעז בפני בעל־חובו, מחמת זה אנו חושדין אותו שכופר ממון חברו, ופוגם באמונה הקדושה כנ"ל, כי עקר פגם האמונה הוא על־ידי פגם העזות דקדשה, כי באמת צריך האדם לשקל דרכיו מאד בזה, בענין העזות דקדשה וכמבאר בסוף מאמר הנ"ל, כי יש עזות דסטרא אחרא שהיא מדה רעה מאד שצריכין לברח ממנה מאד מאד, כי 'עז פנים לגיהנם', ולהפך בקדשה אי אפשר להתקרב בשום אפן אל הקדשה באמת כי אם על־ידי עזות, וכנ"ל.

על־כן צריך כל אדם לפלס דרכיו ולהסתכל על האמת, במקום שצריכין להתגבר שיהיה לו עזות בשביל דבר שבקדשה שצריכין להתחזק בזה מאד, בחינת (אבות ה, כ): 'הוי עז כנמר' וכו', כנ"ל, ולהפך להתרחק מעזות דסטרא אחרא מאד. כי יש בושה דקדשה, ועזות דקדשה, ולהפך יש בושה דסטרא אחרא, ועזות דסטרא אחרא, ובחינות אלו של בושה ועזות דקדשה ולהבדיל דסטרא אחרא, הם בכל הבחינות הן כנגד בני אדם, והן כנגד השם־יתברך, כביכול, וצריכין לזהר בזה מאד להשתמש בכל מדה כראוי בקדשה ולא להפך דברי אלקים חיים, חס ושלום:

ונבאר קצת מעט מזה, וממילא יבין המשכיל השאר דבר מתוך דבר, כי כנגד השם־יתברך בודאי צריך שיהיה להאדם בושה גדולה ונוראה כנגד רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, והבושה היא מעלה גדולה מאד, שעל־ידי־זה נצולין מחטאים מחמת שמתבישין ממנו יתברך, כמו שכתוב (שמות כ, טז): "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ואמרו רבותינו ז"ל (נדרים כ.): זו הבושה. וכמו שהפליגו רבותינו ז"ל (ילקוט־שמעוני ירמיה ו, רמז רעו) במעלת הבושה, אבל אף־על־פי־כן בהכרח שיהיה להאדם עזות גדול כנגד השם־יתברך, כי לפי גדל הבושה מפניו יתברך - לא יוכל להרים ידו לעשות שום דבר שבקדשה ולא יוכל לפתח פיו כלל, להתפלל לפניו על צרכיו מגדל הבושה, וכמבאר בדברי רבנו ז"ל מזה במקום אחר, שבשעת התפלה צריכין לסלק הבושה מעל פניו, ולהתגבר בעזות גדול נגדו יתברך, להעז פניו לבקש מלפניו יתברך כל צרכיו, כמו שכתוב (תהלים כב, ה): "בך בטחו אבותינו וכו', בך בטחו ולא בושו", כמבאר (בסימן ל').

ובפרט מי שנכשל, חס ושלום, באיזה פגם שפגם נגדו יתברך, מכל שכן אם חטא, חס ושלום, חטא גמור, מכל שכן כמו שיש כמה אנשים שמלכלכים בעוונות רבים מאד, ובודאי צריכין להתביש מאד מפניו יתברך על שחטאו כנגדו יתברך, אבל צריכין לזהר מאד שלא יפלו בדעתם, חס ושלום, מחמת הבושה, דהינו שמחמת הבושה שמתבישין להרים פניהם נגדו יתברך - יסתמו פיהם לגמרי, חס ושלום, ולא יבקשו מחילה כלל, ולא יתודו חטאיהם ועוונותיהם מחמת שמתבישין מפניו יתברך, כי מזה צריכין לזהר מאד, כי באמת אף־על־פי שבודאי צריכין להתביש מאד מפניו יתברך על גדל עוונותיו, אבל אף־על־פי־כן צריכין להתגבר ולהתחזק מאד בעזות גדול דקדשה להעז פניו נגדו יתברך, להתודות לפניו עוונותיו ולבקש כפרה ומחילה מלפניו, כי זהו רצונו יתברך, כמו שכתוב (משלי כח, יג): "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועזב ירחם".

וזה שאנו אומרים בהודוי: שאין אנו עזי־פנים וקשי ערף לומר לפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו חטאנו וכו'. ולכאורה תמוה הדבר מאד, למה לנו לבאר זאת שאין אנו עזי־פנים וכו', לומר: צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל וכו', הלא אנו מתודין בפרוש החטאים ולמה לנו לומר תחלה הלשון שלילה, שאין אנו עזי־פנים וכו'? אך אנו אומרים קדם הודוי התנצלות על גדל העזות מצח שיש לנו נגדו יתברך לבוא לפניו בחטאינו ולהתודות לפניו ולומר: חטאנו וכו', כי איך אנו יכולין להרים פנינו ולפתח פינו לפניו לדבר זאת לפרש חטאינו לפניו שחטאנו נגד טוב ומיטיב לכל שעשה לנו חסדים וטובות כאלה וכו', ולגדלתו אין חקר, וכל דרי מעלה ודרי מטה כלם ירעדון לפניו, וכלם עושים רצונו באימה וביראה ובאהבה, ואיך יתכן שילוד אשה, טפה סרוחה, ימרה רצונו הקדוש, חס ושלום, והיה ראוי לנו לפל על פנינו ארצה, ולבלי לפתח פינו לפניו כלל להתודות לפניו חטאינו, ובאמת כך ראוי לכל בר דעת ויותר ויותר.

אבל אף־על־פי־כן אין זה רצונו יתברך שנסתם פינו לגמרי חס ושלום, מחמת הבושה, כי צריך לפרש את החטא. ועל־כן צריך להתגבר לבוא לעזות גדול מתוך הבושה הגדולה שיש לו מפניו יתברך וכמבאר במאמר הנ"ל, שעזות דקדשה נמשך דיקא מבושה דקדשה, דהינו שאף־על־פי שיש לו בושה גדולה מפניו יתברך, אף־על־פי־כן יבטח ברחמיו המרבים בלי שעור וערך, ויסלק הבושה מעל פניו ויעז פניו נגדו יתברך, ויתודה לפניו כל חטאיו ויבקש מחילה, כי כך הוא רצונו יתברך כנ"ל, כי אם ישאר, חס ושלום, בבושה, דהינו שיתביש מפניו יתברך ולא יתודה כלל ולא יבקש מחילה וכפרה כלל מחמת הבושה, אזי, אדרבא, זהו עקר העזות שמעז פניו לפני השם־יתברך ואינו מודה על האמת לפניו, כמו שכתוב (ירמיה ב, לה): "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי".

וגם אם לא יתגבר לבקש מחילה ולהתפלל לפני השם־יתברך שיצילו מחטאיו, חס ושלום - יוכל להכשל להבא בחטאים, שהם עקר העזות דסטרא אחרא, שמעז פניו בפני השם־יתברך לעשות איזה חטא, חס ושלום, וכמו שמצינו כמה בני אדם שנכשלים בזה, שהם מהפכים דברי אלקים חיים, כי בתחלה הוא חוטא נגד השם־יתברך ויש לו עזות כזה לעשות עברה, חס ושלום, למרות עיני כבודו, חס ושלום. נמצא, שיש לו עזות גדול מאד, ואחר־כך אחר שעשה החטא והעוון - הוא נופל בדעתו מאד מאד, ונדמה לו שזהו בכלל בושה, שמתביש מאד לפניו יתברך, עד שאינו יכול אפלו להתפלל כלל, ולעשות שום דבר שבקדשה מחמת גדל הנפילה שנפל בדעתו מאד, מחמת העוונות שנכשל בהם, ומזה באים כל הנפילות של כמה וכמה אנשים, שנופלים למה שנופלים, רחמנא לצלן, וכל זה הוא מחמת הבושה הגדולה שיש להם אחר החטא, ומחמת זה נופלים בדעתם ומתבישים לעשות שום דבר שבקדשה, ועל־ידי־זה יורדין מטה מטה עד שבאים למה שבאים, רחמנא לצלן.

ובאמת הם מהפכים הדרך מהפוך אל הפוך, כי אדרבא, צריכים להתנהג בהפך ממש, כי בתחלה בודאי צריך שיהיה לו בושה גדולה לפניו יתברך, ויהיה 'מורא שמים עליו כמורא בשר ודם', לבלי לעשות שום חטא ועון נגדו יתברך, אבל אם כבר התגבר עליו הבעל־דבר ונכשל במה שנכשל, חס ושלום, צריך להתגבר שיהיה לו עזות גדול מאד נגדו יתברך, ולהתאמץ בכל עז לבלי לפל בדעתו כלל, רק לבטח ברחמיו המרבים בלי שעור, ולהתחזק להתחיל בכל עת מחדש, ולא יסתכל כלל על מה שעבר עד הנה, רק ישתטח לפניו יתברך ויבקש מלפניו ויתודה לפניו עוונותיו ויבקש מחילה עליהם ויתחנן מלפניו יתברך על להבא, שיצילהו השם־יתברך ברחמיו המרבים בלי שעור.

כי באמת זה העזות הוא בושה, כי נמשך מבחינת 'בשת פנים לגן עדן', שמשם נמשך העזות דקדשה כנ"ל, כי על־ידי העזות הזה יזכה להנצל מחטאים להבא, ולהיות כרצונו שזהו בחינת בושה שיתביש מעתה לפניו לבלי לעבר על מצוותיו יתברך, בחינת (שמות כ, טז): "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" - זה הבושה, "לבלתי תחטאו", וכנ"ל, ולהפך הבושה דסטרא אחרא שמתביש לדבר לפניו יתברך ולהרים עצמו לעבודתו יתברך מחמת גדל עוונותיו - זהו עקר העזות דסטרא אחרא שנמשך מבושה דסטרא אחרא, כי הלא על־ידי בושה זו, אדרבא! הוא מעז פניו מאד נגדו יתברך ואינו עובדו כלל, וחס ושלום, יבוא למה שיבוא חלילה אם יפל בדעתו, חס ושלום, וכנ"ל:

וזהו שאנו מתנצלים לפניו יתברך על שיש לנו עזות כזה להתודות לפניו חטאינו ופשעינו, כי באמת זה העזות הוא בושה כנ"ל, ולהפך מי שאינו מתודה על חטאיו זה עקר העזות, וכנ"ל. וזהו שאומרים, שאין אנו עזי־פנים וקשי ערף לומר לפניך וכו', צדיקים אנחנו ולא חטאנו, הינו שלפעמים מחמת הבושה שמתבישים מחברו על שחטא נגדו, על־ידי־זה כופר נגדו לגמרי, ואומר: לא חטאתי, ובאמת זהו עקר העזות כנ"ל. מכל שכן נגדו יתברך שהוא יודע כל תעלומות. וזהו שאומרים: שאין אנו עזי־פנים וכו', כלומר, כי באמת מה שאנו מתודים אין זה עזות, חס ושלום, כי אין אנו עזי־פנים לומר צדיקים אנחנו ולא חטאנו, כי באמת זה דיקא הוא עזות מי שאומר לא חטאתי, אף שנדמה לו שהוא אומר לא חטאתי מחמת בושה, אבל באמת זה דיקא עקר העזות דסטרא אחרא וכנ"ל, אבל אנחנו אין לנו זה העזות חס ושלום, רק שאנו מתגברין בעזות דקדשה להתודות ולומר לפניך חטאנו. וזהו אבל אנחנו חטאנו וכו', ואף־על־פי שהוא עזות גדול, אבל זה העזות אתה חפץ, וזה העזות נמשך מבושה דקדשה כנ"ל, שזה העזות מכרח מאד לעבודת השם־יתברך, וכנ"ל: