# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/508/64/5/

וזה בחינת ראש־השנה ויום־הכפורים וכל עבודתנו בימים ההם עד שמיני־עצרת ושמחת תורה. כי עבודתנו בראש־השנה וכו', עד שמיני־עצרת הכל להקים ולבנות את בחינת 'מלכות' (פרי־עץ־חיים, ראש השנה), שהוא בחינת אמונה, כידוע (זהר פנחס רל.). כי עקר התגלות מלכותו יתברך, להתודע ולהגלות, כי השם־יתברך הוא מלך על כל הארץ ומנהיג ומשגיח בעולמו בכל עת ורגע, כל זה אי אפשר לגלות כי אם על־ידי אמונה, כי בשכל אי אפשר להשיג אותו יתברך ולא דרכי הנהגתו, כי "גבהו שמים מארץ" וכו' (ישעיה נה, ט). על־כן עקר התגלות מלכותו וממשלתו הוא על־ידי אמונה, כי בחינת 'מלכות' הוא אמונה, כמובא, וזה כל עבודתנו בראש־השנה ויום־הכפורים עד שמיני־עצרת לנסר ולבנות בחינת 'מלכות־אמונה', שתהיה בבחינת 'פנים בפנים' וכו', כמבאר בכונות.

ועקר האמונה נמשכת על־ידי התורה הקדושה שקבלנו בכתב ובעל פה, כמו שכתוב: "כל מצותיך אמונה", וכמו שכתוב (מכות כד.): 'בא חבקוק והעמידן על אחת (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה"', ועקר שלמות האמונה הוא על־ידי בחינת תורה שבעל־פה, שבזה עקר ההבדל של ישראל על האמות כנ"ל, כי באמת גם האמות כלם יש להם אמונה בהשם־יתברך בעצמו ואפלו העובדים עבודה־זרה או שנפלו לשאר מיני כפירות בעניני הנהגתו יתברך, אף־על־פי־כן מאמינים בו יתברך שיש יחיד נמצא המחיב יתברך שמו, וכמו שכתוב (מלאכי א, יא): "בכל מקום מקטר ומגש לשמי", ואמרו רבותינו ז"ל (מנחות קי.): 'דקרי ליה אלהא דאלהיא'.

כי בעקר האמונה בו יתברך רבם ככלם מודים. רק שבפרטיות האמונה להאמין שהוא יתברך מנהיג העולם כרצונו ומשגיח בו בהשגחה פרטית, וכל השנויים שבעולם, וכל מה שנעשה בעולם בכל עת ורגע הכל על ידו יתברך, כי גם הטבע בעצמה הוא מנהיג ברצונו יתברך, בענין זה הם נבוכים בדעות זרות וכפירות גדולות, עד שמחמת זה נמצאים ביניהם קצת כופרים גמורים, אבל הם בטלים במעוטם, כי הם מבזים ביניהם בעצמן ככלבים וכלם מחרפים אותם והכל מודים בעקר האמונה בו יתברך, כמבאר בהספרים שמביאים דעותיהם, אבל אנחנו בני ישראל הבדילנו הוא יתברך מן התועים ונתן לנו תורת אמת בכתב ובעל פה, ואנו זוכין לאמונה שלמה בכל הבחינות, כי אנו מאמינים בו יתברך ושכל הנהגת העולם בכל עת הכל על ידו יתברך, כמו שכתוב (נחמיה ט, ו): "ואתה מחיה את כלם". וכתיב (דברי הימים־א כט, יב): "ואתה מושל בכל", וכן הרבה.

וזה בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל־פה. כי תורה שבכתב זה בחינת עקר האמונה בו יתברך, ותורה שבעל־פה - זהו בחינת האמונה בפרטיות להאמין שכל ההנהגות העולם בפרטי פרטיות בכל עת הכל על ידו יתברך לבד, שזהו בחינת תורה שבעל־פה שמבארת כל דיני ודרכי התורה בפרטיות, שעל־ידי־זה זוכין לאמונה בפרטיות, אבל בתורה שבכתב מבאר הכל רק בדרך כלל. ועל־כן משם נמשכת האמונה בכלל, כי האמונה נמשכת כפי התורה - שמשם עקר האמונה כנ"ל, ועל־כן האמות שאין להם רק האמונה הכלליות בו יתברך, אבל בפרטיות יש להם כפירות גדולות, על־כן עקר אחיזתם בבחינת 'תורה שבכתב', שהיא בחינת 'אמונה הכללית', אבל על תורה שבעל־פה חולקים מאד מחמת שהיא בבחינת 'אמונה בפרטיות', שהם רחוקים ממנה וכופרים בה כנ"ל, ובאמת שניהם אחד, הינו תורה שבכתב ותורה שבעל־פה, שהם בחינת 'אמונה בכלל ואמונה בפרט' - שניהם אחד ואי אפשר לזה בלא זה.

ועל־כן באמת האמות והכופרים שכופרים באמונה הפרטית ואומרים דעות זרות בהנהגתו יתברך, על־כן גם אמונה הכללית נפגמה אצלם מאד, רק שבהעלם גדול יש להם איזה נקדה של אמונה העקרית, וכן בתורה שבכתב אינם מאמינים גם־כן בשלמות, כי אינם מקימים כלל אפלו כמבאר בתורה שבכתב, רק שלומדים אותה ויש להם מעט אחיזה בה, אבל מתורה שבעל־פה שהיא בחינת 'אמונה הפרטית' הם רחוקים לגמרי וחולקים עליה מאד. ועל־כן עקר ההבדל והיתרון של ישראל על האמות הוא בבחינת 'תורה שבעל־פה' שהיא בחינת 'אמונה הפרטית' וכנ"ל: