# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/508/64/9/

וזהו בחינת 'סכות', שאז השם־יתברך מגלה לעין כל חשיבות ישראל, כי אז אמא מסככא על בנין (אמא מסככת על בניה) (זהר בראשית מח.), והכל רואין שישראל נצחו המלחמה, כמו שכתוב בזהר: 'מאן נצח? מאן דאחיד מאני קרבא בידיה' (מי נצח? מי שאוחז בעלי הקרב בידו), והכל רואין אז "כי חלק ה' עמו" וכו' (דברים לב, ט), כי "יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו" (תהלים קלה, ד), כמובא בזהר (תקון יז דף כט.), כי על־ידי שננסר ונבנה בחינת תורה שבעל־פה מראש־השנה עד יום־הכפורים, על־ידי־זה הכל רואין חשיבות ישראל בסכות וכנ"ל.

וזהו בחינת שמיני־עצרת ושמחת תורה שאז מסימין התורה וחוזרין ומתחילין אותה מחדש בכל שנה ושנה, דהינו שאנו חוזרין ומתחילין התורה בתוספת אור נפלא שזכינו לחזר ולהמשיכה מחדש בראש־השנה וכנ"ל, והעקר הוא שחזרנו והמשכנו התורה בתוספת אור בבחינת תקון הנ"ל, שנזכה להכיר בין מה שנתן לכתב, שהוא בחינת תורה שבכתב, בין מה שלא נתן לכתב, שהוא בחינת תורה שבעל־פה, שעל־ידי־זה נכר חשיבות ישראל, כנ"ל.

וזה כל ענין סדר "וזאת הברכה", שמשה רבנו ברך את ישראל לפני מותו והזכיר וגלה מעלתם וחשיבותם על כל האמות לעין כל, להורות, שאין להם חלק ונחלה בנו אפלו בתורה שבכתב, כי הם לא רצו לקבלה רק אנו בני ישראל. וזה שכתוב בהתחלת הברכה: ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכו' - דהינו שהחזיר התורה על בני שעיר וישמעאל שהם כלל כל האמות ולא רצו לקבלה, רק אנחנו בני ישראל עם קדוש קבלנוה מידו לידינו, וזהו (לג, ד): תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב - שהתורה צוה לנו דיקא ולא להם ואין להם חלק ונחלה בנו, ואין להם כח לפרש ולבאר שום מקרא כדעתם הרעה, כי התורה נתנה רק לנו וכפי אשר אנחנו מפרשים אותה כפי קבלתנו - כן יקום, וכל יניקתם וחיותם שצריכין לקבל מהתורה שמקימת הכל - צריכין לבוא אלינו ולקבל מאתנו די חיותם, כי התורה שבכתב ובעל פה הכל שלנו.

וזהו שמסים: אשריך ישראל מי כמוך וכו' - שמזכיר חשיבות ישראל על האמות וכנ"ל. וזהו (לג, כט): ואתה על במותימו תדרך. שאנחנו נמשל בהם והם יהיו תחתינו, כי כל חיותם אפלו מתורה שבכתב הכל שלנו, והם צריכין לשמע אלינו וכמו שנזכה לעתיד, כמבאר בכל הנחמות ישעיה וירמיה וכו', וזהו שמסים (לד, יב): ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל - ופרש רש"י: 'ששבר את הלוחות לעיניהם'. ולכאורה תמוה מה ענינו לכאן, שרוצה להזכיר גדלת משה וישראל שמזכיר שבירת הלוחות?! אך באמת על־ידי שבירת הלוחות הראה משה גדל מעלת תורה שבעל־פה, שאין שום שלמות לתורה שבכתב כי אם על־ידי תורה שבעל־פה.

כי הם עשו את העגל ועבדו עבודה־זרה ופגמו באמונה, ועקר הפגם שלהם היה בבחינת 'אמונה הפרטית', שהוא בחינת 'תורה שבעל־פה', שזהו הפגם של כל עובדי עבודה־זרה, כי באמונה הכללית, בחינת תורה שבכתב, הם מודים קצת בבחינת (מלאכי א, יא): "בכל מקום מקטר ומגש לשמי" וכו', כנ"ל, וכמו שמובן שם מענינו בפרשת העגל שאמרו (שמות לב, א): קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו וכו', שאמרו שצריכין אמצעי בין השם־יתברך וביניהם, כמובא בדברי אדמו"ר ז"ל בהתורה 'ויסב' (בסימן סב). ועל־כן עקר טעותם היה בפרוש דברי משה שאמר: 'לסוף שש אני בא'. וטעו בין שש לשבע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פט.), הינו שטעו ופגמו בבחינת 'תורה שבעל־פה', שהוא פרוש תורה שבכתב, ועל־כן טעו אז בהפרוש של דברי משה, שהיו צריכין לפרשו בדרך האמת של בחינת תורה שבעל־פה, והם פגמו בזה ופרשו כדעתם הרעה של הערב־רב, ועל־ידי־זה עשו מה שעשו.

נמצא, שעקר הפגם שלהם היה בבחינת 'תורה שבעל־פה' כנ"ל, ועל־כן כשירד משה וראה את המעשה הרע הזה שנמשך להם על־ידי שפגמו בתורה שבעל־פה כנ"ל, על־כן מיד שבר את הלוחות לעיניהם, להורות להם, שמאחר שכפרו בתורה שבעל־פה - שוב אין קיום לתורה שבכתב, כי אין שום קיום לתורה שבכתב כי אם על־ידי תורה שבעל־פה כנ"ל, ועל־כן מיד היו הלוחות כבדים על ידו ושברם מיד, להורות, שלפי דבריהם שכופרים בתורה שבעל־פה כל התורה נתבטלה, חס ושלום, אפלו שבכתב, כי אין קיום לזה בלא זה וכנ"ל.

ובזה תקן משה תקון גדול, והשם־יתברך הסכים לדבריו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם פז.): 'אשר שברת (שמות לד, א) - יישר כחך ששברת', כדי שלא יהיה נשאר להסטרא־אחרא והקלפות יניקה מתורה שבכתב שלא יוכלו להתגבר, חס ושלום. ואזי אחר־כך מיד כשהתפלל לפני השם־יתברך וחזר ופיסו שימחל לישראל, אמר לו השם־יתברך שיחזר ויפסל לוחות שניות, ויחזר ויכתב עליהן מחדש, דהינו שעתה צריכין לחזר ולקבל גם תורה שבכתב מחדש, כי צריכין לחדש הכל לחזר ולהמשיך התורה בבחינת תקון הנ"ל, בבחינת שלמות תורה שבכתב ותורה שבעל־פה לידע מה לכתב וכו', כדי לחזר ולהמשיך בחינת 'אמונה הפרטית', כדי להכיר חשיבות ישראל ולא יתערבו עוד עם הערב רב ולא יטעו אחריהם, ועל־כן 'לא נתנו הלוחות אחרונות עד יום־הכפורים', שאז נגמר תקון זה כנ"ל, ונקבע לנו לכל שנה ושנה לחזר ולהמשיך התורה בתקונים הנ"ל, שעל־ידי־זה נמתקין כל הדינים ונתתקן הכל, כנ"ל.

ועתה נכון היטב מה שאנו מסימין התורה בזה ששבר משה הלוחות, כי זהו שבח משה וישראל, כי על־ידי־זה סלק ובטל יניקת האמות מתורה שבכתב שלא יוכלו למשל על ישראל, כי גלה שאין שלמות לתורה שבכתב בלא תורה שבעל־פה וכנ"ל, ועל־כן עתה דיקא אנו חוזרין ומתחילין התורה מחדש: בראשית ברא אלקים וכו', כי עתה שנתגלה מעלת תורה שבעל־פה, עתה יש להתורה שלמות, ועתה אנו חוזרין ומתחילין התורה בתוספת אור שקבלנו בראש־השנה ויום־הכפורים כנ"ל. ועתה דיקא נתגלה האמונה בשלמות, כי השם־יתברך ברא הכל מראש ועד סוף ברצונו הטוב, בחינת (בראשית א): בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והולך ומבאר כל מעשי בראשית וכל מה שנעשה אחר־כך הכל על ידו יתברך, שמנהיג העולם כפי העבודה והתפלה של בני אדם התחתונים, כמו שכתוב: (שם ב, ה): "כי לא המטיר ה' אלקים ואדם אין" וכו', ופרש רש"י: עד שבא אדם והתפלל וכו'. כי עתה אנו ממשיכין האמונה בשלמות בבחינת 'אמונה הכללית ואמונה הפרטית', שהם בחינת 'תורה שבכתב ותורה שבעל־פה', ששניהם אחד בחינת (זכריה יד, ט): "ה' אחד ושמו אחד";

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: