# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/508/65/2/

ועל־כן אסור להלוות בלא כתב, דהינו שטר, כי הכתב הוא בשביל זכרון, כמו שכתוב (שמות יז, יד): "כתב זאת זכרון" וכו', ועקר השכחה והזכרון הוא בתוך הזמן, כי למעלה מהזמן, בבחינת 'אהבה שבדעת', שם אין שיך שכחה וזכרון מאחר שהוא למעלה מהזמן, כי השכחה הוא רק ברבות הזמן, כמו שכתוב (קהלת ב, טז): "ברבות הימים הכל נשכח". ועקר השכחה התלויה בזמן הוא מחמת התגברות הימי־רע על הימי טוב, שמשם השכחה שנמשכת מהרע שנאחז מהסתלקות המחין, שמשם אחיזת השכחה, ועל־כן צריכין כתב לזכרון. נמצא, שעקר הכתב שהוא לזכרון, הוא להגביר הטוב ולהכניע הימי־רע, על־כן אסור להלוות בלא שטר. כי עקר סלוק החובות, הוא על־ידי שהגביר הטוב על הימי־רע, שזה נעשה על־ידי כתב דיקא שהוא לזכרון וכנ"ל. כי סלוק החוב הוא מצוה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתבות פו.): 'פריעת בעל־חוב מצוה', כי סלוק החוב נעשה על־ידי שזכה להשיג השפע והברכה - לסלק החוב שנעשה מהתגברות הטוב על הרע, שזה נמשך על־ידי בחינת כתב שהוא לזכרון וכנ"ל.

ועל־כן זה שנופל להלואות נופל לעבדות, בחינת "עבד לוה לאיש מלוה", כי עבדות בחינת (בראשית ט, כה): "ארור כנען", בחינת 'ארור' הנאמר אצל הנחש, כמו שכתוב במקום אחר. שזהו בחינת (שם ג, יז): "ארורה האדמה" וכו', בחינת "בזעת אפיך" וכו', שמשם כל היגיעות והעבדות של הפרנסה שנמשך מחטא אדם הראשון, שלא התגבר להכניע הימי־רע כנגד הימי טוב, ואכל מעץ הדעת טוב ורע, שעל זה נאמר (משלי יב, טז): "אויל ביום יודע כעסו" - 'ביום' דיקא, בחינת "כי ביום אכלך ממנו" וכו' - 'ביום' דיקא. כי עקר הפגם הגיע בהיום - שלא השתדל למצא הטוב שבאותו היום להגבירו על הרע וכו'. ומשם נמשך כל ההלואות שהם מחסרון הפרנסה וכו', כנ"ל.

ועל־כן עקר השעבוד על־ידי השטר שאז יכול להוציא ממשעבדים, כי הכתב מכניע הרע לגבי הטוב, עד שמכרח לסלק לו ואינו יכול לכפר בו, כי כל עכוב הסלוק וההכחשות נמשך מחמת שהרע מתגבר אחר־כך כל־כך, עד שמונעו מלסלק בשעתו, בבחינת (תהלים לז, כא): "לוה רשע ולא ישלם", שמכנה הפסוק כל רשעת הרשע בשם "לוה רשע" וכו', כי עקר הרשעת נמשך מהתגברות הימי־רע על הימי טוב, שמשם כל ההלואות ועכוב הסלוק וכנ"ל, ולהכניע כל זה עד שיכרח לסלק ולהכניע הימי־רע לגבי הטוב הוא על־ידי הכתב לזכרון שהוא השטר וכנ"ל, ועל־כן הזהירה התורה (שמות כב, כד): אם כסף תלוה וכו', את העני וכו', לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך - כי צריכין לרחם על העני שלא להיות עליו כנושה להוציאו מכלל בעל־חוב, וכנ"ל: