# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/508/65/5/

וזה בחינת (בראשית יג, ג): "וילך למסעיו" הנאמר באברהם, ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מא, נ): 'בחזרתו פרע הקפותיו', כי כבר מבאר, שצריכין להתרחק מהקפות והלואות, כי כל ההלואות נמשכין מהתגברות הימי־רע וכו', כנ"ל, אך אף־על־פי־כן לפעמים גם הצדיק מכרח לבוא לידי הלואות, וזה לטובת העולם בבחינת 'ירידה תכלית העליה', כי על־ידי שהימי־רע מתגברין כל־כך עד שגם הצדיק אינו יכול להמשיך השפע מיד, ומכרח לבוא לידי הלואה, על־ידי־זה הצדיק מתגבר אחר־כך ביותר ומחפש ומבקש ומוצא טוב הרבה בתקף התגברות הימי־רע שהתגברו ביותר, כי זה בחינת המלחמה של כל אחד מישראל, בפרט של הצדיק שאינו נופל בדעתו ואינו מיאש עצמו, בכל הימים רעים והעתים רעות העוברים עליו, רק אדרבא, כל מה שמתגברין הימי־רע יותר ויותר הוא מתגבר ביותר לחפש ולבקש גם בהם עד שמוצא גם בהם אותיות התורה, ובונה מהם תורה בבחינת הנ"ל, כי באמת אין שום מקום נמוך וירוד בעולם, ולא שום יום ועת וזמן בעולם שאין שם דברי תורה בהעלם ובצמצום, שהוא בחינת אלקותו המחיה אותו המקום והזמן.

ועל־כן זה האיש שכבר נפל להלואות על־ידי התגברות הימי־רע - תקונו שישתדל בכל כחו לשלם ולסלק ההלואות, ועל־ידי שמשלם - מקים 'פריעת בעל־חוב מצוה', כי מתקן הרבה בזה על־ידי שהתגבר אחר ההלואה ומצא ימי טוב בתוך תקף הימי־רע עד שהמשיך הברכה והשפע לסלק החוב, ואזי אם הוא איש חיל - יכול אחר־כך להמשיך שפע יותר, כי כל מה שמוצא טוב בתוך תקף התגברות הימי־רע ביותר, כמו כן הוא עושה ובונה תורה יותר בבחינה הנ"ל, וממשיך שפע וברכה יותר כנ"ל. וזה בחינת לוה רשע ולא ישלם שהזכרנו למעלה, "לוה רשע ולא ישלם" הם בחינת שני פגמים, שבתחלה היה לוה רשע, כי לא השתדל לבקש ולמצא הטוב בתוך הימי־רע, עד שבא לידי הלואות כנ"ל, ואחר־כך הוסיף עוד רשעות ביותר ולא ישלם, כי אינו משתדל לבקש ולחפש עתה ביותר כנ"ל, ועל־ידי־זה אינו משלם, שמזה בא, שעל־פי רב נעשים בעלי חובות גדולות (שנקראים 'בעלי ישיבות', 'אן זעצירס'), אבל (תהלים לז, כא): וצדיק חונן ונותן - הינו שהצדיק הוא להפך, לא מבעיא שאינו בעל־חוב, אלא גם משתדל בכל פעם למצא הטוב בתוך הרע, עד שממשיך ברכה ושפע טובה תמיד, עד שחונן ונותן ומשפיע לכל על־ידי־זה, ואפלו כשבא לידי הלואה, לפעמים מתגבר על־ידי־זה דיקא לחפש יותר, עד שמוצא טוב יותר, וממשיך ונותן שפע טובה יותר, כנ"ל.

וזה גם־כן מרמז בפסוק זה: וצדיק חונן ונותן - הינו כי גם יתפרש תבת "וצדיק" מחבר ומקשר למעלה לתבת "לוה" וכו', כלומר: וצדיק - הינו כשהצדיק מכרח להיות לוה - לא מבעיא שמשלם במועדו ובזמנו בודאי, אף גם הוא חונן ונותן - כי על־ידי שבא לידי הלואה שנמשך מהתגברות הימי־רע עד שקשה למצא שם הטוב, על־ידי־זה דיקא התגבר בהתגברות יותר עד שמצא שם דיקא טוב הרבה, עד שהמשיך ברכה ושפע הרבה שעל־ידי־זה הוא חונן ונותן, כנ"ל.

ועל־כן אברהם אבינו, עליו השלום, שהיה הראשון שגלה אלקותו בעולם שכל עבודתו היה בבחינה זאת, בבחינת 'אם יאמר לך אדם היכן אלקיך תאמר לו בכרך גדול של רומי' וכו'. כי אז היה כל העולם רחוקים מהשם־יתברך ובכל המקומות שנתגדל שם היה מלאים גלולים, והוא התגבר על יצרו בבחינת "עשי דברו לשמע בקול דברו" וכו', עד שהתחיל לבנות התורה על־ידי־זה, כי התחלת בנין התורה היה מאברהם, כידוע, הינו על־ידי בחינה הנ"ל, על־כן נאמר באברהם: "וילך למסעיו" - 'בחזרתו פרע הקפותיו', כי השם־יתברך נסה אותו עד שהכרח לירד מארץ־ישראל למצרים שמלאה זמה וגלולים ביותר, והוא התגבר שם עד שמצא שם גם־כן הטוב עד שעלה משם "כבד מאד במקנה בכסף וזהב" וכו', ועל־ידי־זה "וילך למסעיו" - 'שפרע הקפותיו', כי זה עקר התקון של הצדיק בחינת וצדיק חונן ונותן וכנ"ל.

וזהו גם־כן בחינת "וילך למסעיו" - שלן באכסניא שלו (ערכין טז:), זה בחינת "שתי לבך למסלה דרך הלכת" (ירמיה לא, כ), כי הצדיק והאיש הכשר כשיורד למקומות המגנים כאלו, כשהוא מתגבר לחפש גם שם אלקותו, שהם אותיות התורה, אחר־כך צריך לשוב בדרך שירד שם, כדי להעלות ולברר כל הניצוצות שנפלו לשם בעת הירידה להשיב הכל "אל מקום אשר היה שם אהלה בתחלה" וכו' (בראשית יג, ג):