# א

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/524/63/1/

וזה בחינת "אהיה אשר אהיה", הינו בחינת 'תשובה על תשובה', כי תשובה היא בחינת אהיה, בחינת 'אנא זמין למהוי', כי קדם התשובה עדין לא היה לו שום הויה בעולם כלל כנ"ל, וכשמתחיל לעשות תשובה אז הוא בבחינת 'אהיה', כי מתחיל להכין את עצמו שיהיה לו הויה בעולם, בחינת 'אנא זמין למהוי', כנ"ל. אבל אפלו אחר־כך כשעושה תשובה וזוכה לבחינת אהיה, כי כבר הכין עצמו שיהיה לו הויה בעולם, אף־על־פי־כן צריך לעשות תשובה על תשובה. ועל־כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש, ואף־על־פי שכבר עשה תשובה צריך אחר־כך להתחיל מחדש לגמרי, להתחיל להכין עצמו שיהיה לו הויה בעולם, כאלו עדין לא היה לו שום הויה בעולם וזהו בחינת אהיה שני, בחינת אהיה אשר אהיה. כי כל התשובה הראשונה נחשב כלא כנגד התשובה השניה שעושה על תשובה הראשונה עד שבכל פעם מחזיק את עצמו כאלו עדין לא היה לו הויה בעולם, ומתחיל בכל פעם להכין את עצמו שיהיה לו הויה בעולם, שזהו בחינת אהיה שני, כנ"ל.

וזה בחינת גאלה ראשונה וגאלה אחרונה, כי גאלה ראשונה ממצרים היה אחריה גלות, וגאלה אחרונה שיהיה במהרה בימינו - לא יהיה אחריה הפסק (פסיקתא רבתי לו), כי על שני אלו הגאלות נאמר "אהיה אשר אהיה", כמו שפרש רש"י שם: אהיה עמכם בצרה זו, אשר אהיה עמהם בשעבוד מלכיות וכו'. אמר משה: רבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה וכו' (ברכות ט:). כי זה ידוע, שעקר כל הגאלות וכל הישועות הם רק ישועת וגאלת הנפש מגלות התאוות רעות הבאין מהסטרא־אחרא והיצר־הרע שהם עקר צרות וגלות ישראל, והם בחינת קלפת מצרים וקלפת שאר מלכיות, שהם מתגברים בכל דור על נפש הישראלי ורוצין לאחז אותו בגלות כבד ומר, ואין רוצין להניחו לצאת מן גלות התאוות ולהתקרב לאבינו שבשמים, וזה עקר צרות וגלות ישראל.

ועקר כל הגאלות ברוחניות ובגשמיות בכלל ובפרט הם על־ידי משה רבנו, שהוא בחינת הצדיקים אמתיים שבכל דור ודור, כי אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, בחינת " מ 'ה ש 'היה ה 'וא ש 'יהיה" (קהלת א, ט) שהוא ראשי תבות: משה (תקוני־זהר, סט, דף קיב.). כי הוא היה הגואל הראשון והוא יהיה הגואל ה אחרון, שהוא משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו, והוא גם־כן גואל ישראל בכל דור ודור מכל צרותיהם, ומושיע להם בכל עת - להוציא את כל אחד מישראל מגלות היצר־הרע והתאוות שהוא עקר גלות וצרות ישראל.

כי באמת הכל הבל, וכל הצרות והיסורין וכל הגליות נחשבין כלא - נגד גלות הנפש שהיא בגולה בין הסטרא־אחרא והתאוות, רחמנא לצלן, כי התורה היא בכל אדם ובכל זמן, וכל אחד ואחד מישראל מי שרוצה לכנס בדרך הישראלי באמת בדרך הקדש בדרך האמת, עוברין עליו כל הגליות וכל המלחמות והספורים המבארים בכל התורה כלה ובנביאים ובכתובים, כי כל אחד מישראל כלול מכל התורה, וצריך שיעברו עליו כל המלחמות וכל הגליות בחינת גלות מצרים וגאלתה, ושאר כל הגליות וגאלתן, ומלחמת עמלק ומלחמת ל"א מלכים, ושאר כל המלחמות שהיו על ישראל המבארין בכל התנ"ך, הכל צריך לעבר על כל אחד ואחד מישראל עד שזוכה לבחינת גאלה שלמה, שהיא בחינת גאלה שאין אחריה הפסק, דהינו כשזוכה לקבע עצמו בדרך הקדש בקביעות גדול כיתד חזק בל ימט לעולם, וזוכה להתקרב להשם־יתברך באמת כראוי, וגואל נפשו מכל התאוות ומכל הבלי עולם הזה לגמרי, בבחינת גאלה שלמה שאין אחריה הפסק, שזהו עקר הגאלה בפרטיות אצל כל אחד ואחד מישראל, כמובא בשם הבעל שם־טוב ז"ל (תולדות יעקב יוסף, שמיני, אות א), בחינת (תהלים סט, יט): "קרבה אל נפשי גאלה". וכשיזכו מתא חדא או בי כנישתא חדא (זהר חדש נח) לתשובה כזו, שהיא בחינת גאלה שלמה - אז נזכה שיבוא לנו הגואל־צדק ויגאלנו מהרה, כי כלא בתיובתא תליא וכו' (כי כל הגאלה תלויה בתשובה), כמו שאיתא בזהר הקדוש (כי תשא קפט:):

והכלל, שכשהאדם רוצה להתקרב להשם־יתברך ולשוב בתשובה צריך שיהיה לו אלפים ורבבות עליות וירידות בלי שעור, וצריך שיהיה גבור חזק - לחזק לבבו בכל פעם לבלי להניח את מקומו משום ירידה שבעולם. וכל אלו העליות וירידות שעוברין על כל אחד מישראל הם בחינת כלליות כל המלחמות והצרות שעברו על כלליות ישראל מימות עולם וכנ"ל. והכלל והעקר הוא ההתחזקות לחזק את עצמו תמיד אף אם הוא כמו שהוא, להאמין באמונה שלמה שאין שום ירידה בעולם, כי בכל מקום יכולין למצא את השם־יתברך, כמבאר בהתורה הנ"ל, שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה, צריך שיהיה בקי בהלכה, וצריך שיהיה לו שני בקיאות, בחינת בקי ברצוא בקי בשוב, בחינת עיל ונפיק, בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך". שאפלו כשנופל לשאול תחתיות, אף־על־פי־כן צריך לחזק את עצמו תמיד ולבלי ליאש עצמו לעולם, כי גם שם השם־יתברך נמצא, בחינת "ואציעה שאול הנך".

וזה עקר הכלל והיסוד בעבודת ה' שהכל תלוי בו, לבלי לפל בדעתו לעולם אף אם יעבר עליו מה, וכל הצדיקים שהיו מימות עולם שזכו למה שזכו אשרי להם אשרי חלקם, כלם לא באו לשלמותם כי אם על־ידי בחינה זו - על־ידי שלא היו מיאשין עצמן לעולם, כי באמת רבים נכנסו בעבודת ה', כי רב ישראל מתגעגעין להשם־יתברך ומתחילין בעבודתו בכל דור ודור, ואף־על־פי־כן זעירין אנון שזוכין להתקרב להשם־יתברך כראוי. אך עקר החלוק הוא רק מחמת ענין הנ"ל, שרב הנכנסין בעבודתו יתברך ועובדין אותו יתברך באמת איזה זמן ארך או קצר, אבל אחר־כך כשמתחילין להתגרות בו ולהפילו מעבודתו - הוא שב לאחור ונופל מעבודת השם יתברך, ונשאר למטה, ועל־כן אין זוכין למה שצריכין לזכות. אבל הצדיקים האמתיים זכו להתחכם ולהתגבר לבלי לפל משום ירידה ונפילה שבעולם, רק התחזקו עצמן בכל פעם, אף־על־פי שעבר עליהם מה שעבר ועל־ידי התחזקות שלהם (שקורין דער האלטין זיך) זכו למה שזכו, אשרי להם: