# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/524/63/2/

ועקר ההתחזקות שיזכה לשאר קים על מעמדו לעולם, לקים "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך", לאחז עצמו בהשם־יתברך תמיד בכל הנפילות והירידות שבעולם, ואפלו בשאול תחתיות ממש לא יתיאש את עצמו בשום אפן שבעולם - הוא על־ידי תפלה, כי עקר התשובה היא תפלה, כי על־פי התורה לא היה להבעל עברה שום תקנה בעולם, כמבאר בדברי רבותינו ז"ל (יומא פו:). אבל השם־יתברך חפץ חסד הוא ורוצה בתשובה והקדים תשובה לעולם. ותשובה היא למעלה מן התורה (שם לו: פו:) ששם בבחינת 'תשובה', נתהפך הכל לטובה וזדונות נתהפכין לזכיות. ועקר התשובה היא תפלה, כי תפלה גם־כן למעלה מן התורה, כמבאר בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימן ח' ועוד), כי תפלה היא דברים העומדים ברומו של עולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:), שהוא בחינת נסתרות שבתורה למעלה מן התורה, כמו שכתוב בהתורה 'חותם בתוך חותם' סימן כ"ב, עין שם.

ועל־כן מי שרוצה לשוב להשם־יתברך באמת עקר התשובה שלמה היא על־ידי תפלה, דהינו שיתפלל תמיד להשם־יתברך שירחם עליו מעתה ויצילהו מעוונות, כי באמת כל אדם הוא בסכנה גדולה ועצומה בזה העולם, ובפרט הבעל־תשובה שכבר נכשל במה שנכשל ואיך יזכה לשוב? כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה נב.). וכל מה שהאדם רוצה להתגבר על הבעל־דבר - הוא מתגבר עליו ביותר, כי 'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם), וכמו שרואין בחוש, כי הוא כמו שני בני אדם שנלחמין זה עם זה, שכשרואה האחד שחברו מתגבר עליו אזי הוא מתגבר ביותר. ואם־כן איך יזכה לתשובה, כי תכף כשרוצה להתגבר על מה שצריך להתגבר מתגברין עליו יותר:

על־כן העקר הוא תפלה והתבודדות - שצריך להרגיל את עצמו להתבודד בכל יום ויום בינו לבין קונו ולהפיל תחנתו לפני השם־יתברך המלא רחמים בכל עת, שיזכהו לשוב בתשובה שלמה באמת. וא פלו אם רואה שאינו פועל בתפלתו, כי עדין מתגברים עליו יותר, אף־על־פי־כן יעשה את שלו, ויתפלל תמיד להשם־יתברך אולי יחוס אולי ירחם, כמו שכתוב (תהלים כז, יד): "קוה אל ה'" וכו'. ופרש רש"י: 'ואם לא נתקבלה תפלתך חזק ויאמץ לבך וחזר וקוה אל ה''. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לב:): 'אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה יחזר ויתפלל, שנאמר: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה''. וכל זמן שאין האדם חזק בדעתו שתמיד יקוה לה' ויעתיר אליו אף אם יעבר עליו מה - עדין אין תשובתו שלמה, כ י מי יודע מה יולד יום אולי יבוא עליו נסיון או מכשול וכו', ומי יודע אם יעמד בקשרי המלחמה, אבל אם האדם חזק בדעתו שאפלו אם, חס ושלום, לא יעמד בנסיון, ואפלו אם יהיה איך שיהיה, אף־על־פי־כן יקוה תמיד להשם־יתברך, בבחינת "ואציעה שאול הנך", אז הוא בטוח שבודאי יזכה לתשובה שלמה, כי סוף כל סוף ישוב להשם־יתברך, מאחר שחזק בדעתו - שלא יפל משום דבר שבעולם, וכמו ששמענו מפי רבנו ז"ל (חיי מוהר"ן סימן תנג) בעצמו שאמר לנו בפרוש: כמו שאתם רואין אותי [כלומר שאתם יודעין קדשתי הגדולה שאני צדיק גמור וכו'], אף־על־פי־כן אם הייתי עכשו עובר עברה גדולה ממש - לא הייתי נופל בדעתי כלל, רק הייתי איש כשר אחר העברה כמו קדם, רק אחר־כך הייתי עושה תשובה.

ועל־כן גאלה הראשונה היה אחריה הפסק, אבל גאלה אחרונה לא יהיה אחריה הפסק, כי גאלה הראשונה היא בחינת תורה, כי אז זכו ישראל לקבל את התורה. וגאלה אחרונה היא בחינת 'תפלה', כי עקר כלי זינו של משיח היא תפלה, כמו שכתב רבנו ז"ל (סימן ב'), כי משיח יבנה לנו את הבית־המקדש שהוא מקום התפלה, כמו שכתוב (ישעיה נו, ז): "כי ביתי בית תפלה", שזהו בחינת משיח בן דוד.

כי דוד הוא בחינת כלליות התפלה שבני ישראל הכשרים מתפללים להשם־יתברך שיזכו לשוב אליו באמת, כי הוא "נעים זמירות ישראל" (שמואל־ב' כג, א), וכל התפלות נקראין על שמו. כי כל ספר תהלים שחבר דוד המלך, עליו השלום - נתיסד על ענין זה, שנזכה לשוב אליו יתברך מכל הנפילות שבעולם.

כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לעמד נגד הבעל־דבר, כי אם על־ידי תפלה, שעל־ידי־זה זוכין לכל העצות ולכל אפני הישועות - לזכות לצאת מגלות נפשו ולהתקרב אליו יתברך. וזה שאמר דוד המלך, עליו השלום (תהלים קט, ד): "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה" - שכל מה שאני אוהב ביותר את השם־יתברך ורוצה להתקרב אליו יתברך הם מסטינים עלי ביותר, כי 'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו' (סכה נב.), ואם־כן איך אזכה להתקרב אליו יתברך מאחר שבכל פעם מתגברים ומתגרים בי יותר. אך "ואני תפלה", אני אתפלל תמיד להשם־יתברך שיוציאני מן השאול תחתיות, יהיה איך שיהיה, אני אתפלל תמיד להשם־יתברך, בחינת "ואני תפלה", וכמו שכתוב (תהלים עא, יד): "ואני תמיד איחל והספתי על כל תהלתך" - שאוסיף בכל פעם לומר תהלים ותחנות ובקשות אולי ירחם:

ועל־כן לא מצא שום אדם את מקום הבית־המקדש עד שבא דוד המלך, עליו השלום - שיגע וטרח מאד עד שמצא מקום לה', שהוא נקדת האבן שתיה מקום הבית־המקדש, כמו שכתוב (שם קלב, ב): "זכר ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וכו', עד אמצא מקום לה'" וכו'. כי עד דוד המלך עליו השלום - לא היה התפלה בשלמות, כי כל התפלות נקראין על שמו כנ"ל, כי הוא חבר חמשה ספרים תהלים שהם כלולין מכל תפלות ישראל, שהם כנגד חמשה חמשי תורה, כי כל תפלותיו של דוד, שהוא ספר תהלים, הכל היה בשביל שיזכה לקים את התורה בשלמות - שהיא כלולה מחמשה חמשי תורה, ועל־כן חבר כנגד זה חמשה ספרים תהלים, כי כל תהלים הוא רק בשביל שיזכה לקים את התורה שזה היו כל תפלותיו של דוד כנ"ל. ומחמת שכל עבודתו של דוד היה תפלה, ועל־כן זכה למה שזכה, על־כן הוא דיקא מצא את מקום הבית־המקדש, שהוא מקום התפלה שהיה סתום מעין כל, עד שבא דוד ויגע מאד, כמו שכתוב (שם פסוק ד): "אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'".

כי כל זמן שאין האדם זוכה לתפלה בשלמות, עדין אין לו מקום לה' ועדין הוא נע ונד ומטלטל. ואפלו אם עוסק בתורה - עדין אינו בטוח שישאר קים על עמדו, כי מי יודע מה יעבר עליו, כמו שראינו כמה וכמה בני אדם שעסקו בתורה בהתמדה גדולה כמה שנים, ואחר־כך נפלו מאד ונתרחקו מן התורה לגמרי, ובפרט שיש אנשים הרבה שנפלו למה שנפלו עד שיש שנפלו לעברות גדולות ממש, רחמנא לצלן, והם משקעים ביון מצולה בטיט היון, והם מצפים ומתגעגעים לצאת מטנופם ולכלוכם, אך אין מי שיושיעם ויוציאם:

על־כן עקר המקום והמעמד דקדשה הוא תפלה, כי על־ידי תפלה זוכין לשאר קים על עמדו תמיד, אפלו אם יהיה איך שיהיה, כי כשאינו זוכה כי אם לתורה לבד, אף־על־פי שטוב מאד וזה עקר התכלית, כי הם חיינו וארך ימינו, אף־על־פי־כן אחר־כך כשנופל, חס ושלום, מן התורה - אין לו במה להחיות את עצמו, אבל כשזוכה לתפלה - יש לו תקוה לעולם אפלו אם יעבר עליו מה.

כי לפעמים נופל האדם לירידה עמקה שאין שם שום מעמד, ובפרט בדורות הללו שרבים מישראל נפלו מאד עד שהם בעיניהם לאחר יאוש לגמרי, ועליהם התנבא דוד המלך עליו השלום (תהלים סט, ג): "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני". כי על גלות הזה נאמר (איכה א, ט): "ותרד פלאים אין עוזר לה". וגדל הרחמנות שיש על אנשים כאלו שטובעים ביון מצולה ואין מעמד - אין לשער, המקום ירחם עליהם. ובמה אפשר להחיות את עצמו ולשאר על עמדו בנפילה וירידה כזו, רחמנא לצלן, מאחר שאין שם שום מעמד, כי נתרחק מכל הקדשות ושוקע וטובע בכל יום במה שטובע. על־כן העקר הוא תפלה וצעקה ואנחה להשם־יתברך וכמו שאמר שם דוד, אחר שהאריך בגדל צרות הנפש שיש על כל אחד מישראל לפי ענינו, בחינת "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו', יגעתי בקראי וכו', רבו משערות ראשי שנאי חנם" וכו'. אחר־כך אמר "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" וכו', שאני אחזיק עצמי לעולם בתפלה ותחנונים להשם־יתברך אולי ירחם, שתפלה היא בחינת מעמד ומקום אפלו ביון מצולה שאין שם שום מעמד.

כי התפלה נקראת עמידה, כי 'אין עמידה אלא תפלה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:), וכמו שכתוב: "עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם" (תהלים קכב, ב). כי ירושלים שם הבית־המקדש, שהוא בית התפלה - שם עקר בחינת העמידה, כי על־ידי תפלה יכולין להתקרב תמיד להשם־יתברך אפלו אם הוא כמו שהוא, כי אף־על־פי שהוא רחוק מכל הקדשות ומכל התורה, ואינו יכול להחיות את עצמו בשום דבר, אף־על־פי־כן אם יתלה עיניו למרום ויתפלל להשם־יתברך ממקום שהוא - עדין יש לו תקוה. ועל־כן מי שרוצה להיות איש ישראלי באמת צריך שיאחז בשניהם בתורה ותפלה, כי שניהם כאחד טובים אשר אם יפל, חס ושלום, האחד יקים את חברו (קהלת ד, י):