# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/575/64/11/

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (שם ז:): רב, כי אתי לבי דינא, אמר הכי: ברעות נפשי לקטלא נפיק, וצבי ביתיה לית הוא עבד, וריקן לביתיה עיל הינו כנ"ל, מחמת שידע שהוא מלחמה גדולה עם הקלפות שסביב הניצוצות, שבהעסק שדנים עליו, בחינת (תהלים יב, ט): "סביב רשעים יתהלכון" וכנ"ל, על־כן אמר כן. וזהו וצבי ביתיה לית הוא עביד, וריקן לביתיה עיל - הינו שרב מחמת רבוי ענותנותו היה אומר על עצמו, שגם הוא בעצמו אינו יוצא ידי חובתו בצרכי ביתו שעושה, שצריכין לקשר כל עסקי ביתו אל התורה, והוא בענותנותו אמר שאינו זוכה לזה בשלמות. וזהו וצבי ביתיה - הינו הצטרכות ביתו אינו זוכה לעשות בשלמות הראוי, דהינו לקשר הכל אל התורה.

וזהו וריקן לביתיה עיל - כי כל הדברים יגעים ואינם בשלמות, והכל ריק וחסר בלא התורה, כי רק התורה והאמונה היא שלמות כל הדברים, ועל־כן רב בענותנותו שאמר שלא זכה עדין לקשר הכל אל התורה, על־כן אמר: וריקן לביתיה עיל - ובשביל זה היה קשה עליו לישב בדין תורה, ואמר: 'ברעות נפשי לקטלא נפיק', כי אמר איך אזכה להעלות העסק שלהם ולעשות ממנו תורה, מאחר שאני בעצמי, עדין לא זכיתי לזה בשלמות, לעשות מכל עסקי ביתי, הינו מכל עסקי חל - תורה וכנ"ל.

ועתה מחבר ומקשר הענין היטב, כי בלא זה אין פרוש וקשר לדבריו מה זה שאמר: וצבי ביתיה לית הוא עביד וכו', היעלה על הדעת שרב הצטער על שמבטל את עצמו מצרכי ביתו לישב בדין תורה?! אך על־פי הנ"ל מבאר הענין היטב בקשר יפה כמין חמר: