# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/hoshen-mishpat1/61/62/2/

וזה בחינת שתפות, כי כששנים או שלשה וכיוצא מבני ישראל משתתפים יחד - זה בחינת שנכללים יחד פעלות משתנות, ועל־ידי־זה מתגלה גם למעלה בחינת אחדות הפשוט וכו' כנ"ל, כי הכל תלוי בישראל למטה כנ"ל. ועל־כן הם יכולים לכפות זה את זה על כל תקוני החצר, כגון לעשות נגר ומנעל, או לעשות לחי וקורה להתיר לטלטל בשבת, כי החצר הוא רשות היחיד, וצריך לשומרו ולעשות לו נגר ומנעול לשמרו מהזקות הבאים מבחוץ מבני רשות הרבים, כי רשות היחיד הוא בחינת רשות יחידו של עולם, ועל־כן גבהו עשרה ורחבו ארבע כנגד ארבע אותיות השם הוי"ה. ורשות הרבים הוא בחינת רשות דסטרא אחרא וכו', כמבאר בתקונים (תקון כד, סט.) ובזהר כמה פעמים (פנחס רמד.), כי עקר יניקת הסטרא־אחרא היא מבחינת פעלות משתנות, ועל־כן הרשות־הרבים שהוא בחינת פעלות משתנות, משם יניקת הסטרא־אחרא, אבל רשות היחיד היא בחינת רשות יחידו של עולם ושם אין להם שום יניקה.

ועל־כן הבית והחצר וכיוצא שהם רשות היחיד, הם מקומות משמרים מהזק, כי אין אחיזת החיצונים והסטרא־אחרא כי אם מבחינת פעלות משתנות שהיא בחינת רשות הרבים, ומשם באים כל ההזקות, כי כל ההזקות שבעולם מכל הגנבות והגזלות - כלם באים מן החיצונים והסטרא־אחרא, כי כל הגנבים והגזלנים וכל המזיקים שבעולם, כלם הם מסטרא דילהון, שאחיזתם מבחינת פעלות משתנות, מבחינת רשות הרבים.

ועל־כן הבית והחצר וכיוצא שהם רשות היחיד ואין שם אחיזתם כנ"ל - צריכים לתקן להם נגר ומנעול לשמרם מהזק, כי צריכים לשמר את בחינת הרשות היחיד ולעשות לו משמרת שלא יתאחזו בו החיצונים, חס ושלום, ולא יקלקלו חס ושלום את בחינת רשות היחיד. כי בני רשות הרבים, דהינו הסטרא־אחרא והחיצונים הנאחזים ברשות הרבים, שהוא בחינת פעלות משתנות שמשם אחיזתם, הם חפצים ומצפים תמיד להתאחז ברשות היחיד, חס ושלום, על־כן צריך לעשות גדר ומחצה לרשות היחיד ולתקנו על־ידי נגר ומנעול כדי שלא יהיה להם שום אחיזה בו.

וזה בחינת מחצות של שבת, שהם שלש מחצות דאוריתא, וחכמים תקנו לחי וקורה לרוח רביעית הפתוחה (ערובין ב.), כי בשבת־קדש אסור לטלטל מרשות הרבים לרשות היחיד או להפך, כי שבת היא בחינת התגלות אחדות הפשוט ואסור לעורר אז שום פעלה משנה, חס ושלום, כי שם אחיזת החיצונים, בבחינת פעלות משתנות שהם ל"ט מלאכות, שהם פעלות משנות ששם נאחז זהמת הנחש, כידוע. ועל־כן אסור בשבת להכניס ולהוציא מרשות הרבים לרשות היחיד או להפך, כדי שלא לעורר פעלות משתנות, חס ושלום, בשבת, כי רשות הרבים הוא בחינת פעלות משתנות כנ"ל, כי בכל ששת ימי החל אז מבררין כל הדברים מאחיזת הסטרא־אחרא, וזה בחינת הל"ט מלאכות של ימי החל, שצריכין להמשיך עליהם גם בימי החל הקדשה של שבת כדי לבררם מזהמת הנחש, כי כל ששת ימי המעשה הם בחינת ברורים, שמבררים כל הדברים על־ידי הל"ט מלאכות כשעושין אותם כראוי, ועל־ידי שזוכין לקדש ימי החל כראוי, דהינו שממשיכין הקדשה של שבת לתוך ששת ימי החל, על־ידי־זה נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות וכנ"ל, כי כשזוכין בימי החל להמשיך הקדשה של שבת, על־ידי־זה יש כח לברר כל העובדין דחול מאחיזת הסטרא־אחרא. ואזי כשמבררין אותם הם נכללים כלם באחד הפשוט יתברך, וזה בחינת התגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות, כי כלם נכללים באחד הפשוט יתברך על־ידי שממשיכין עליהם הקדשה של שבת, שעל־ידי־זה מבררין אותם מן החיצונים, ועל־ידי־זה נתגלה שכלם נמשכים מאתו יתברך ונכללים כלם בשרשם באחד הפשוט יתברך, ונתגלה אחדות הפשוט מפעלות משתנות.

וכל זה נעשה בימי החל שאז יש ברורים, ועל־כן אז מטלטלין מרשות הרבים לרשות היחיד ולהפך, כי זהו עבדין דחל, להכניס ולהוציא מרשות לרשות, לברר כל הדברים מבחינת פעלות משתנות להכניסם ברשות היחיד וכנ"ל, או שצריכין להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים כדי לברר עוד ברורים ברשות הרבים ואחר־כך להכניס הכל אל הקדשה לבחינת רשות היחיד. וכל זה נעשה בחל על־ידי שממשיכין הקדשה של שבת לתוך ימי החל, שעל־ידי־זה נכללין הפעלות משתנות באחד הפשוט יתברך על־ידי שמבררין אותן מזהמת הנחש וכנ"ל.

אבל בשבת־קדש היא שביתה לגמרי מכל המלאכות, כי אז אין שום ברור כלל, ואז נתגלה בחינת אחדות הפשוט יתברך על־ידי השביתה והניחא מכל המלאכות, כי על־ידי־זה על־ידי השביתה והניחא של שבת מכל המלאכות שהם פעלות משתנות, על־ידי־זה עולין כל הפעלות משתנות שנתבררו בימי החל ונכללין בקדשה, בבחינת אחדות הפשוט המתגלה בשבת. כי 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה־זרה ג.), כי בששת ימי החל צריכין לברר כל הדברים על־ידי שממשיכין הקדשה של שבת לימי החל כנ"ל, ואזי בשבת על־ידי קדשת היום על־ידי השביתה והניחא מכל המלאכות שהוא בחינת בטול, בחינת אחדות הפשוט יתברך, שהוא החיות של כל הדברים, כי חיות כל הדברים הוא מבחינת שבת, שהוא בעצמו בחינת אחדות הפשוט יתברך שמחיה את כלם, כי 'שבת שמא דקדשא בריך הוא'.

ועל־כן בשבת־קדש, על־ידי השביתה והניחא מכל הפעלות משתנות שזהו חיותם כנ"ל, על־ידי־זה דיקא נכללים כלם באחד הפשוט יתברך, אבל אסור לעורר אז שום פעלה משנה ועבדין דחל שהוא ככופר בעקר, חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין עד.): 'כל המחלל שבת כעובד עבודה־זרה', כי עקר התגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות הוא על־ידי השביתה של שבת דיקא, שעל־ידי־זה נתגלה שכלם נמשכין מאחד הפשוט יתברך, כמבאר שם במאמר הנ"ל.

ועל־כן פתח התנא מסכת שבת 'יציאות השבת', והתחיל בהוצאה, איידי דחביבא ליה אקדמה ברישא (עין תוספות שם, דבור המתחיל: 'יציאות השבת'), כי כל הל"ט מלאכות נכללים בהוצאה מרשות לרשות, מרשות הרבים לרשות היחיד או להפך, כי זה עקר עבדין דחל כנ"ל, ובשבת אסור, כי אז נכללין פעלות משתנות באחד הפשוט על־ידי השביתה דיקא כנ"ל, כי כל הברורים של ימי החל על־ידי הל"ט מלאכות הם כלם בחינת ברור הפעלות משתנות, כדי שיוכלו להכלל, כביכול, באחד הפשוט יתברך בשבת קדש על־ידי הקדשה של שבת.

וזה בחינת הוצאה מרשות הרבים שהיא פעלות משתנות לרשות היחיד כנ"ל, ובשבת אסורים כל המלאכות, וכלם נכללים בבחינת הוצאה מרשות לרשות, מרשות־הרבים לרשות היחיד, מרשות דסטרא אחרא לרשות הקדשה, שזה אסור בשבת, כי בשבת אסור לברר על־ידי עבדין דחל, כי אז הוא שביתה וניחא, ואז נכללים פעלות משתנות באחד הפשוט על־ידי הברור של ימי החל ועל־ידי השביתה ממלאכה של שבת, כי 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת', כמו שכתוב (שמות כ, ח): "ששת ימים תעשה מלאכתך ויום השביעי שבת" וכו':